מולי ההרים אוצרים בקרקעיתם רסיסים של תמונות בחום לבן.
הם יושבים לידי. מדברים בניהם. מדברים אליי.
אני מנידה בראשי. מחייכת, מסכימה, מהנהנת.
דמותי מייצגת אותי כאן.
הטיילת סגורה למבקרים.
כעת זה אני.
אני ואתה.
אתה ואני.
אבחה דקה מוצאת דרכה בעליה השמאלית.
משהו מוכר מרפד את הדעת.
כמעט נוגעת. ידי כמעט מגעת.
.
השבמחק