דברים קטנים

גם אני אחת שנתפסת לפרטים. מסתכלת מגובה האדמה, נפעמת ממראה ענן כהה, מתענגת מברק קרן שמש על עלה רטוב. הקטנות, זה מה שמקסים. במקרים אחרים זה גם מה שמכרסם. מציק. מטריד מנוחות. משבש מגמות. במקרה אחד, שלנו, אני מתבוננת מלמעלה. על הכלל. והכלל הוא, אוהבים. מאד, אוהבים. כל השאר, שלבי ביניים, תיקונים בכביש. 

בוא נשים מוסיקה טובה באזניות, ונתעלם מחובקים מכל המחרשות והרעשים. 

day's on fire

הפחד משתק. כמו על אוטומט מתנהל לו הביקור השבועי בלשכת התעסוקה בת"א. הנסיעה מהבית, העמידה בפקק בדרך השלום, חיפוש החניה במגדלי עזריאלי, שכן במגדל קריית הממשלה אי אפשר כבר לחנות בסכום הגיוני, ההליכה ברוח החורפי לכיוון מגדל קריית הממשלה, העלייה במדרגות הנעות, הקלדת תעודת הזהות במכשיר הביומטרי והתפילה בלב שטביעת האצבע תיקרא כהלכה ולא תשלח אותי לחכות בתור אצל פקיד התעסוקה שלי למעלה, בקומה השנייה. בדרך לקומת הכניסה אלה המבטים של האנשים, אני במשקפיים כהים, לא רואה כל צורך להסירם ולאפסנם בתיק. האזניות תחובות באזניים. לא לשמוע. את הרחש, את ההמולה, את האנשים שהולכים וחוזרים ובין לבין לעבודה. חזרה משם, במורד המדרגות הנעות, הבחנתי בבחורה נאה, לבושת מדי חברת הביטחון של הבניין. לרגע חלפה מולי דמותי שלי, במדים אלו. מיד סילקתי את המחשבה. אני רואת חשבון, מוכשרת, מנוסה, מקצועית, לא חסרת השכלה. ועם זאת, זה שיתק אותי. מול המחשב שוב עבדו האצבעות וחיפשו וחיפשו ושלחו ושלחו. מילים מילים. משנת הצהריים התעוררתי הלומת שינה, קיבלתי את פניהם של הילדים השבים מיומם. לחלוטין לא ערים למתחולל סביבם. עסוקים בעניינם. אחר כך שיחת טלפון יומית עם אמא. התפרצות ושבירה, ואז התאפסות זריזה. בארוחת הערב אני קוברת את פניי בצלחת. דווקא יצא טעים, מעיר הילדון הבכיר. הקטן רצה בכלל אטריות שעועית, ולא אטריות ביצים. אמא, מה קרה? שואל הילדון. שום דבר, מותק. הדברים הרגילים. סיים את הארוחה.

כמה שאני אוהבת אותך

ברגעים כמו עכשיו, כשאתה אומר לי כמה אתה מרוצה מהזרימה בינינו, אני מתכווצת מבפנים ונחמצת על תחושות מנוגדות בין הרצון שלי לקצת יותר ממך צמוד אליי בימים האחרונים לבין הצורך שלך לספייס לו אתה זקוק כל כך. זה עושה לי עוויתות של כאב בקרביים. 

פסים

לא יודעת כמה זמן ישבתי על המיטה בחלוק האמבטיה שלי ובהיתי בארון הסגור. התבנית על הדלתות הפכה להיות פסים על עיניי האדומות. הראש היה אטום למחשבות והבגדים שהכנתי לי לפני המקלחת נחו מקופלים לצידי. ואני לא זזתי. ישבתי מקופלת עם ברכיי לחזי. רק בהיתי. או חלמתי. או השד יודע מה.

יומרנות מנוגדת

אני חושבת שתמיד אוהב אותך. 

הוא צץ לי המשפט הזה, ריצד לי על החלק הפנימי של העפעפיים ממש לפני שנרדמתי, בזרועותיך. ככפית.

ואז התחלתי להתווכח עם עצמי. בעד ונגד. 

הייתי שם, במקום הזה שחשבתי שאזדקן עם זה שנישאתי לו. הייתי בטוחה בזה ככל משפט קלישאתי שמדגיש בטחון כלשהו. ואז זה נגמר, מת, התפורר, התפוגג ועוד מילים כאלו. ואני איבדתי אמון. אימצתי את הפרספקטיבה הראליסטית. לא ראיתי את עצמי מעזה להסתכל מעבר לאופק. כי מי אני שאאמץ לי כאלו יומרות מטופשות. תמיד? מילה חוצפנית. נצח? נפילה ללא מצנח. כאלו מילים גורמות לי לגחך בנימוס, להנהן בשקט ולהמשיך כאילו חלפו לידי כצלליות בסוף היום.

כן, הייתי שם, אני עדיין שם, במקום הזה בלב, ששמור לאנשים בודדים, שתמיד אוהב. ויש כאלו. הרבה שנים, הרבה ימים. הרבה אהבה. וזה לא אוקסימורון, זו עובדה. אלו שהצליחו להישאר לא משנה מה, הם הוכחה. קבוצת הביקורת שלי. לעצמי.

ואותך, אותך אני חושבת שאוהב, תמיד, בדיוק באותו אופן שאהבתי אותך באותם רגעים שקדמו לזה שבו חשבתי על המשפט הזה. וכל הרגעים האחרים שהיו, בחצי השנה האחרונה.

מכתב כמו של פעם

זה מתחיל כמו מכתב. כן, כזה שאני מתיישבת לכתוב לך לעתים, ושולחת בדואר, בתוך מעטפה עם בול. כזה שאתה מתרגש למצוא בתיבת הדואר שאתה פותח מפעם לפעם. 

זה מתחיל כמו סתם עוד פגישה. כזו שאני הולכת אליה ללא התרגשות בכלל. כזו שאני נכנסת אליה מתוך יום עבודה מיגע וחיפוש חניה אופייני. כזו שאני משרבטת לי על הלוח של יום רביעי, או שני שהיה לי פעם, כזו שלפי כל ההערכות תסתיים כמו כל פגישה.

זה מתחיל כמו כל שיחה. בביקור חטוף, בחיוך קפוא. בתגובה נסערת בתשומת לב מוסטת. משחק הלוך חזור של תכתובות. ואז שלום לך, איך עדיין לא נפגשנו.

זה מתחיל כמו כל יום אחר בשבוע. לצאת מהמצעים המחבקים, מהמיטה הריקה. כמו כל יום של שגרה, כריכים ומעיל, הליכה קצרצרה וצילום או שניים, מגובה האדמה.

וזה הופך להמון במעט. מעט מאד, קצר ממש, ורק, שניים. שנינו.