הפחד משתק. כמו על אוטומט מתנהל לו הביקור השבועי בלשכת התעסוקה בת"א. הנסיעה מהבית, העמידה בפקק בדרך השלום, חיפוש החניה במגדלי עזריאלי, שכן במגדל קריית הממשלה אי אפשר כבר לחנות בסכום הגיוני, ההליכה ברוח החורפי לכיוון מגדל קריית הממשלה, העלייה במדרגות הנעות, הקלדת תעודת הזהות במכשיר הביומטרי והתפילה בלב שטביעת האצבע תיקרא כהלכה ולא תשלח אותי לחכות בתור אצל פקיד התעסוקה שלי למעלה, בקומה השנייה. בדרך לקומת הכניסה אלה המבטים של האנשים, אני במשקפיים כהים, לא רואה כל צורך להסירם ולאפסנם בתיק. האזניות תחובות באזניים. לא לשמוע. את הרחש, את ההמולה, את האנשים שהולכים וחוזרים ובין לבין לעבודה. חזרה משם, במורד המדרגות הנעות, הבחנתי בבחורה נאה, לבושת מדי חברת הביטחון של הבניין. לרגע חלפה מולי דמותי שלי, במדים אלו. מיד סילקתי את המחשבה. אני רואת חשבון, מוכשרת, מנוסה, מקצועית, לא חסרת השכלה. ועם זאת, זה שיתק אותי. מול המחשב שוב עבדו האצבעות וחיפשו וחיפשו ושלחו ושלחו. מילים מילים. משנת הצהריים התעוררתי הלומת שינה, קיבלתי את פניהם של הילדים השבים מיומם. לחלוטין לא ערים למתחולל סביבם. עסוקים בעניינם. אחר כך שיחת טלפון יומית עם אמא. התפרצות ושבירה, ואז התאפסות זריזה. בארוחת הערב אני קוברת את פניי בצלחת. דווקא יצא טעים, מעיר הילדון הבכיר. הקטן רצה בכלל אטריות שעועית, ולא אטריות ביצים. אמא, מה קרה? שואל הילדון. שום דבר, מותק. הדברים הרגילים. סיים את הארוחה.
skip to main |
skip to sidebar
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה