יומרנות מנוגדת

אני חושבת שתמיד אוהב אותך. 

הוא צץ לי המשפט הזה, ריצד לי על החלק הפנימי של העפעפיים ממש לפני שנרדמתי, בזרועותיך. ככפית.

ואז התחלתי להתווכח עם עצמי. בעד ונגד. 

הייתי שם, במקום הזה שחשבתי שאזדקן עם זה שנישאתי לו. הייתי בטוחה בזה ככל משפט קלישאתי שמדגיש בטחון כלשהו. ואז זה נגמר, מת, התפורר, התפוגג ועוד מילים כאלו. ואני איבדתי אמון. אימצתי את הפרספקטיבה הראליסטית. לא ראיתי את עצמי מעזה להסתכל מעבר לאופק. כי מי אני שאאמץ לי כאלו יומרות מטופשות. תמיד? מילה חוצפנית. נצח? נפילה ללא מצנח. כאלו מילים גורמות לי לגחך בנימוס, להנהן בשקט ולהמשיך כאילו חלפו לידי כצלליות בסוף היום.

כן, הייתי שם, אני עדיין שם, במקום הזה בלב, ששמור לאנשים בודדים, שתמיד אוהב. ויש כאלו. הרבה שנים, הרבה ימים. הרבה אהבה. וזה לא אוקסימורון, זו עובדה. אלו שהצליחו להישאר לא משנה מה, הם הוכחה. קבוצת הביקורת שלי. לעצמי.

ואותך, אותך אני חושבת שאוהב, תמיד, בדיוק באותו אופן שאהבתי אותך באותם רגעים שקדמו לזה שבו חשבתי על המשפט הזה. וכל הרגעים האחרים שהיו, בחצי השנה האחרונה.