האריאנה

זה שבוע גרוע. לא היה כזה זמן רב. והוא סודק את העור ועושה עליי סימני גרפיטי של שכונת מצוקה. אני יודעת יודעת יודעת יודעת יודעת יודעת יודעת יודעת יודעת יודעת יודעת יודעת יודעת יודעת יודעת יודעת ואת יודעת שאני כאן ובצפרניי אוחזת בקצה הקיר כי בידי השניה אני אוחזת בשלך ומבטך אליי נישא ואני גם חצי תלויה כמעט נופלת תכף נשמטת כמעט מתפוררת חול ואדמה מחלחלת דרך הרצפה מפספסת נשימה לא איני שלמה לחלוטין תלושה שורדת נחושה וחזקה חזקה חזקה אני עוצרת נסיגה רגלי נתפסת בכניסה אין כאן יציאה יש כאן יציאה אדמה כבושה מדרון תלול אוויר שאול טיפה קטנה ועוד אחת הוא לא שילם וגם לא ההוא ולא ההוא אבל אני כאן ובעיקר את אני אוהבת אוהבת אוהבת אוהבת אוהבת אוהבת אוהבת אוהבת אוהבת אותך. 

תם.

עוצמת
משחררת
מרפה
נוזלת
אוזלת
מתפזרת.

פוסקת.

אני אדאג לכל, אתה תהיה ילד

"תרשום על כל ארגז מה יש בו" קראתי לכיוון החדר.
לפתע זה מכה בי, זה משפט מובהק של אמי. 

הוא עובר דירה, הילדון שלי. שניהם, שלושתנו. תוך שבועות בודדים נעמיס עשרות קרטונים אטומים מלאים בחיינו על משאית, רהיטים מפורקים, מוצרי חשמל, הגידים והעורקים של חיי היום יום שלנו, על משאית גדולה וניסע מפה לעיר אחרת.  ובעצם חיי שאכניס לאותם קרטונים יהיו לאחר ניפוי וסינון מאסיבי של שאריות שעד כה לא הגעתי לפנותם מביתי, מחיי, מנפשי.

כבר חודשים שאני הוגה ברעיון ומבשלת אותו בתוך תוכי, בוחנת את כל המשתנים המעורבים, ומעורבים, מעורבבים. כעת הגעתי לנקודת רתיחה ולפני שאגלוש אני מנמיכה להבות ומתחילה לעשות.

כילדה חוויתי את הפרויקט המורכב הזה מספר לא מועט של פעמים ובהמשך, בחיי הבוגרים פעמיים נוספות. תמיד היה מי שניצח על התזמורת הזו עבורי. אני הייתי חלק מהמעברים. ילדה במסע. כעת אני האמא, ואמירות ששמעתי בילדותי נפלטות מעצמן מפי כי נעשו חלק ממני. כעת מתחוור לי שאני כאן המנצחת. על התזמורת שלי. במלחמה שלי.

אז מתחילים לארוז, הילדונים ואני, כי יש מלא קרטונים מפוזרים בכל הבית והם מרגישים את השינוי באוויר. כל משחק שנכנס לקופסא עובר סיבוב בינינו קודם לכן. משחקי הקופסא יוצאים מהארון. המדפים הלבנים נחשפים ומנגד הקרטונים מתמלאים. מדי פעם הילדון הצעיר יתנפל בחדווה שוות לב על צעצוע שנשכח באחורי המדף, יבדוק אותו באצבעותיו הקטנות מכל הכיוונים וייזכר בפעם , כשהיה חדש.

אמא, הבית שלנו כבר לא חדש, הוא אמר לי ערב אחד במקלחת של לפני השינה. אז אני רוצה ללכת לאבא, יש לו בית חדש ויש לנו שם חדרים חדשים ומלא צעצועים חדשים והכל שם ממש ממש חדש. אני מחייכת אליו ברכות, מסיימת לנגב את גופו הקטן, מלבישה אותו בפיג'מה ושולחת אותו לשחק עם אחיו הגדול בחדר. כשאני חולפת בבית לכיוון חדר השינה שלי אני רואה בו רוחות. רוחות רפאים, שדים בתחפושת מלאכים, מלאכים שפעם יבקעו ויהפכו לאנשים אמתיים. הקירות הישנים מבריקים מהצבע הלא לבן שפעם הוחלט עליו יחד, הם ישתקו כשאנחנו נלך לבית אחר, בית חדש.

מלא שאלות יש להם לשני המלאכים שלי. הן נוצרות ובאותו רגע נורות החוצה כלפיי כדי להניח את דעתם. וכשאנחנו מתיישבים לשולחן לארוחת צהריים אני מנסה לתאר להם איך ייראו חיינו במרכז. הם מביטים בי בשקט ולועסים עוף שתובל לפי הזמנה שלהם, אני רואה את התמונות לובשות צורה בתוך עיניהם הבוהות בי כמעט כמו נגטיב של סרט קולנוע שרץ להם על האישונים, ולא מצליחה להיזכר איך זה היה פעם, כילדה שעברה דירה פעמיים בשנה, מה סיפרו לי הוריי על המקום הבא אליו אנו עומדים לעבור. והצעיר פתאום שואל אם יהיו לו בגן שני ילדים שיקראו להם באותו שם כי בגן שלו יש כאלו. ואני קולטת שהוא מחפש את המוכר בתוך החדש.

הילדון הצעיר חגג את סיום השנה בגן. נראה כי פסגת השאיפות השנתית שלו מסתכמת ומתגשמת לרגע הזה. החיוך המבויש נבוך על פניו מהול בגאווה סמויה והוא עוקב אחר תנועותיו של המורה לריתמוסיקה, במין דיוק כזה שמזכיר לי שהוא הבן של אמא שלו, מנגינה שהונדסה במיוחד עבורם מצליחה לצעף את עיניי למראה ההתרגשות בעיניו הבורקות. אני מחבבת את הדאגות הקטנות שלו. מהגובה שלו הן בטח נדמות עצומות להחריד ואז הוא נושא אליי מבט שואל ומוודא ושוב בודק ליתר ביטחון, אני פותרת לו אותן מיד והוא שב לענייניו. ואני, את הדאגות שלי הוא משכיח בחיבוק של סתם באמצע היום.

מבודדת את עצמי מזוטות אמתיות, אני שוקעת עמוק בנבכי הביורוקרטיה והשגרה, שם אני שחיינית מצטיינת. בריצות הרבות ועשרות הטלפונים אני שואלת את עצמי אם זו באמת אני שעושה את כל הפעולות ומתקשה להאמין שבעוד כחודש אתעורר במקום אחר, נקי יותר, מאוורר.

את העיר הזו אני עוזבת, משאירה בחדר האשפה ארגזים מלאים באבקה.

כמו מים

מלאכים.

הם עומדים בצד החשוך.

ומביטים. 

הכל הם רואים.

לו רק היו תמיד, המלאכים - מלאכים.

ואתה, גם כזה, לעתים.

במיוחד בימים מאוחרים.

נפלא בתוכי, לאורכי, צמוד אליי.

מכל הכיוונים.

אם לא ידיך

אם לא ידיך לא הייתי אני
אם לא עיניך לא הייתי רואה את דרכי.
אבל כעת זו אני שצועדת בשביל
אנא צעד לצידי גם בשביל המקביל
אל תלך מעליי ותוריד חשיכה
אל תיקח את הכל
ותפנה מבטך.

desert

היית נוגע בי בצליל שליד המילה
ומשלח אותי לחדר צדדי, או אחד אחר
בלי שכיוונת
והייתי מוצאת בי את כל המשמעויות
הנסתרות
שחיכו להתפרץ
והן חיכו זמן רב
בלא שידעו, אבל חיכו,
בסבלנות אין קץ
והן זרמו בכל הצמתים בגוף
חצו לאורך ולרוחב
חרצו לעומק ולעובי
את הגוף המתפתל, כשעמדתי שם
בכל כוחי אצרתי את הצעקה
היא השתלבה באלו שהמתינו
הטיחה אותן על שטח פניי,
מבפנים

בהמשך, שעות מתות עברו
כבר הייתי שרועה,
מילותיך כבר היו מדויקות
רק כי ביקשתי, נתת.
מאחר והסכמת, לקחתי.
נגעתי, נדהמתי, נפלתי, התרוממתי, עפתי, ריחפתי, נרעדתי, רטטתי, התפזרתי
לאלף כיוונים
לכאן.

ואז שוב.

בבוקר

מוקדם.

כל החושים מחודדים

העצבים עדיין חשופים משאריות של אנשים

שפגשתי בעולם של אוסף מציאויות

הפוך

לדמיין אותך בעיניים עצומות
זה לראות אותי נופלת

לא בגלל מכשול
לא חסרת כנף
לא נקרעת מבד

אני נופלת מבחירה
בגופי מתמוססים הגידים
העצבים השמורים מתערטלים
הידיעה זורמת בקצב אחיד
בכל המעברים

נשמטת מהרעש אל מצע דממה

לראות אותך בדמיוני

נטוע במקומך, מוכן לתפוס

מתוך בחירה

למרות שכבר וויתרתי

נותרה בי ידיעה.

בדרך

בדרך לאיתקה,
הוא אומר לי תמיד
לא בכל כך הרבה מילים
וגם מבלי להזכיר שמות.
כי יוליסס עצמו תמיד ניבט אליי
משתי עיניו.
ואז נשארים. ככה, בדיוק כמו שאמרת.
מסכימים וממש לא בהרבה מילים.

וברדיו מתנגן שיר ששכחתי אודותיו

ובא לי פתאום בול-
כשאני בדרך לשם.

*

יוליסס הוא שמו הרומאי של הגיבור שהיוונים הקלאסיים כינו אודיסאוס. רק שכאן, בהקשר הזה, יוליסס מתאים יותר

אתה צודק

אתה צודק.

אני אומרת לו במחשבותיי.

חושבת אותו ממקומי בכוס יין הר חרמון ועשן סיגריה של אחרי ארוחת שבת דשנה.

משפחתיות וילדים, צחוקים וריבים שגרתיים. הכל מסביב, ומסביב לא פוגע.

קרבה כזו שלעיתים אני מוצאת כמעיקה אך פעמים יודעת להשתלב בי בצורה מפתיעה.

והוא במקום אחר בכלל. בודאי צולח את ליל שישי כפי שתמיד ידע.

מסיבה לא ברורה הוא פולש לי למחשבות בתוך בליל המילים של מהדורת שבת ואני מוצאת את עצמי מלבישה לו תעסוקה לאותם רגעים. ממחיזה אותו בראשי.

שכוב. אולי יושב מול המחשב. אולי במסעדה טובה או בפאב אפל.. בחברה הטובה.

העט פתאום רץ כאן על הדף, בדיוק כמו בעבר, נוהג את עצמו ללא שורות, יוצק חיים וצורה להזיות ותמונות שמרצדות בי.

כשהוא בא לקראתי ברחוב צדדי. הבעת פנים שאומרת הכל. תודעה משותפת זורמת בעיניים ומפגש השפתיים של אחרי יומיים ושיחות למכביר.

כשקולו נמזג בשלי ותמלילים נשזרים זה בזה מתוך ידיעה מקרית. מקורית.

כשאני שכובה על מיטתו בטבעיות נדירה ומבטו לוטף את גופי.

הוא יקום מכיסאו ויתאים גופו אליי כמו ידע מיד את תאוותי התמידית למגעו.

הוא יניף אותי, יהדק, יבעל. ואני אליו אמסך ללא מעצורים. מותאמת לחלוטין. נטרפת על ידו ומלקקת את פצעיי. ומבינה.

הבנה שבדממה.

אולי הדממה שחיפשתי.

על הספסל שבסמטה. האם גם אתה?

אתה צודק, אתה יודע?

הבט

הקשב.

הישען לאחור.

הייה דומם.

הבט.

חולצת בד מותרת לאיטה

כפתור כפתור נפרם באצבעות דקיקות

אגן מתפתל. מסתלסל.

קימור. קימור.

עיקול. עיקול.

שרוולים מופשלים לאורך ידיים פשוטות לצדדים

מערבבות את האוויר כבמחול נוגה

מפזרות איורים מעגליים אל החלל

חולצה נושרת לרצפה

רוכסן נפתח מורדות חצאית כותנה

מותניים קורצות, קורצות ניעות.

חצאית שקופה נופלת לאיטה

הקצב עקבי רוגש לאורך הרגליים

זורם אל הישבן. לוטף בירכיים.

גוף מתקפל. מתקמר לפנים

כפופה על הקרקע

כורעת, חזה נצמד אל הרצפה

ידיים מתארכות לפנים

הגוף עולה, חוליה חוליה,

מתיישר ומגיב לצלילים סוחפים.

מפסל את הצללים בריקוד נחשי

מתקער אחור אל המיטה

שכמות שעונות צמודות אל המזרון

חזה מזדקר האגן מורם בקשת

אגן יורד. אגן עולה.

אגן יורד. אגן עולה.

שתי אצבעות מתירות החזייה

בלא לעצור תחתוני תחרה מופשלות מטה.

נזרקות הרחק בהתחצפות חפוזה

מתהפכת על הבטן

עירומה. חשופה.

עיני שקד רושפות לפנים

תווים מתערבלים. מרחפים. חודרים עמוק לעורקים.

מניעים האיברים

לשון מלחלחת שפתיים בשרניות. רעבות.

עכוז מובלט. חתולה מיוחמת.

רטובה. פעורה.

ידיי מושטות קדימה.

לכיוונך.

השמיים עצומים

אין בארגז הזה כלום

הוא אמר

והביט בי במין מבט קצת מוזר

אמרתי לו

רגע, הסתכל בפינה

היא אמנם חשוכה

אך נראית לי שונה

והוא מתבונן

בראשו מהנהן

מצמצם את עיניו

מושיט שתי ידיו

ובתוך הארגז 

[הוא לא מאמין]

יש ידית מזהב

ומפתח עדין

אמא, הוא אומר לי, 

הארגז הזה שונה מהאחרים,

נדמה לי שיש בו דלת סתרים!

אולי ננסה לפתוח אותה?

שאלתי בשקט

חצי  מסתייגת

הצצתי עליו, הוא החזיר לי חיוך

ובאותו רגע ממש

לא הרגשתי חשש.

הושטתי יד

[הוא צמוד מאחוריי]

סובבתי המפתח ופתחתי את הדלת

עכשיו כבר מאוחר מדיי.

ג'ינג'יגם

מלאכים לא מלקקים ולא מלהגים. כנפיים והילה זה בשביל לעוף ולהאיר. וחוץ מזה, מלאכים נועדו למלאכיות... וגם מסוכן לעשות הכללות: המלאכית שלי לא מלהגת ולא מוצצת.

אתה צודק,

הם רק מנפנפים.

ברגע שמתחילים עם זה נושרות הכנפיים.

ולגבי המלאכית שלך...

ניסית שדה אולי?

כח

פעם הוא היה אוסף אותי אליו בדרכו המופלאה.

כל כך רצה לקחת אותי לגן עדן שלו.
זה שהיה גם שלי.

ואני
אני כבר לא מצליחה להאמין לאיש. 

לא מצליחה בכלל להמחיז לי את התמונה של המקום הזה בראש.

כי מאז שהייתי שם נדמה שברגע שהפניתי לו את גבי הוא פשוט התפוגג ונמס. 

מלח על קרח. 

המלאכים ההם שלו, הכרתי אותם. 

מלאכי שרת או מלאכי חבלה.

מי יודע.

התפזרו,

כמו שמותיהם,

לארבע רוחות.   

שבתות

רכות השבתות הריקות שלי.

השעות משתרכות בעדינות על גבי השמיים ושמש מנומסת נכנסת דרך דלת המרפסת הפתוחה, מדגדגת בכפות רגליי המציצות מבעד לשמיכת הפיקה. השתדלתי להשאיר את עיניי עצומות כדי חצי גובה כמנסה ללכוד שאריות של חלום משונה, עקבות של אנשים מוכרים נראו בברור על פסי הריסים שלכדו אותו בקושי רב. וזהו, התפוגג. בהתמתחות חתולית פיזרתי את גופי באלכסון במיטה הסתורה וסובבתי ראשי על הכרית לצד השני, הספרות האדומות הגדולות על השידה הראו שעה לא הגיונית ומישהי באחורי ראשי לחשה שאולי הגיע הזמן לקום. זו כנראה אני. מה יש לך לעשות היום, חשבתי בלבי, ודפדפתי על רשימת משימות שקופה. זה כן, זה לא, על זה אוותר, עוד חמש דקות במיטה? התרוממתי מלוא מאה חמישים ושבעת הסנטימטרים שלי, נעמדתי.

האוויר בחדר כמעט נוזלי וצינת הלילה עדיין עומדת בו ומלטפת את גופי כשאני פוסעת לאט לחדר האמבטיה. תנועותיי מודגשות במיוחד ועיניי מתעכבות על כל פרט ככל שניתן. גולי החתול נדחף כמנסה לזכות בתשומת לב כשהוא מתלפף סביב רגליי מיילל בביישנות קנטרנית כלפי מעלה, מרטיט ביללות נמוכות של בוקר את גלי הדממה שבבית. תחת זרם חם יכולתי לשמוע את הרחוב והעיר כבר בשיא הבוקר מתרוצצים לקבל את המלכה שבדרך וביני לביני החלטתי לתת לה לעבור לידי ללא הפרעות מיוחדות.

הדממה הזו עוקבת אחריי גם כשאני יורדת במורד חדר המדרגות האפל, מניעה את הרכב ונוהגת את עצמי ליעד כלשהו שמתלבש יפה על שעת צהריים זו. מתוך דממה זו אני יכולה להתבונן החוצה ולצדדים ולראות את החלקים שמרכיבים את השלמים סביבי. לפעמים אני מגלה שהשלם לא עולה על סך חלקיו, מקדישה שבריר של רגע להרהר בתגלית, ושומרת על הקצב, השבור. בגרון שלי מתגברת הצרידות שמשתיקה אף אותי לאורך היום, שאר החושים מתגברים את עמדותיהם ומעלים כוננות. 

אני מהדסת לי לאורך בן יהודה בשורטס וביקיני, את שבת המלכה מקבלות מלכות גאות ושמחה ממלאה אותי למראה רבבות הצועדים, לו רק הדמוקרטיה הייתה זוכה לכזו נוכחות בעת שצועדת ברחובות העיר הזו שאני כל כך אוהבת. השלווה שמרככת את פניי ושומטת את כתפיי בנינוחות הפכה למלבוש עיקרי ברחובותיה והולמת קיץ וחורף כאחד. 

שעות לאחר מכן, כשהשמש עוד לוהטת על עורי שנרחץ זה מכבר, צעדתי לי בנחת לכיוון הכיכר כדי לתפוס עוד קומיקס שהפך לסרט מהסוג שאני נהנית לחבב, בריזת הערב ייבשה את שערי והביאה לאפי ניחוחות מלוחים שדבקו בו, וכשיצאתי מאולם הקולנוע העלילה עוד הדהדה בתוכי והדמויות נדמו לי קרובות יותר למציאות אליה נחתי מאשר הקהל שנפלט יחד איתי אל הרחוב.

מכל עבר באות ועולות להן בועות. בועות סבון, בועות בטון, בועות צרורות, בועות נפרדות, אני לא נושפת בהן אלא מבקשת להיטמע בהן בלי לקלקל להן את הגבולות התוחמים, העטופים בדום חצי חיוור, מאמצת ללבי את הכללים של בועות כאלו. אל הריק הקבוע בהן נשאבים תכנים חליפיים, בלתי ניתנים למישוש. צבועים בגעגוע מקמט חיוך, עולזים מרסיסי צחוק ישן ונוטפים אגסים שקופים של עצב. 

אני קונה שבתות כאלו במשקל, מאפסנת במזווה השבתות והחגים על המדף העליון ושולפת פעם בתקופה לשימוש לפי הצורך. כששבת כזו אוזלת אני כבר מדושנת ומלאה ומוכנה לנעוץ בה את הסיכה שתנפץ את הבועה. כי כשהיא נגמרת, והבועה מנופצת, הדממה מוחלפת בקולות רעננים, בכוחות מחודשים, באנרגיות טעונות, בימים של ראשון ושני וכל אלו הבאים.

הנה הם באים.

בארץ אחרת

לו ידינו היו חברות
הן היו יוצאות כל יום לטיול
לו נשמותינו היו תאומות
הן היו ממציאות להן שפה סודית
לו שפתינו היו שכנות
הן היו מזמינות זו את זו לפטפט
לו השקט שלי היה פוגש בשלך
היתה נוצרת יבשת שביעית בעולם

משתנה מחדש

קלפי אותי פנימה.

כל עצב בגופי, מחודד ונקי וקשוב, קלט גלים שנוצרו בינינו וצבעו את האוויר הממוזג. 

פינות חשוכות מאובקות נגלו מולי בנוכחותה, כרכתי עצמי סביבה, מתלפפת, מתמסרת אל רגעים.

כלוויינים ניווטנו דרכינו בהיקפים רחבים, במסלולים שכמעט נגעו זה בזה, ואז, כששתינו מוכנות, השתלבו.  בשררת חלל אינסופי ומתמשך יכולתי להביט בה ולגלות פשטות נפלאה, בה היא שומעת את הלמות ליבי ומצטרפת לקצב ואני אל שלה, נטמעות בטבעיות, מוצאות שונה ואמיתי, אין בה סוף ובי אין התחלה.

קצוותי מיטשטשים ונמזגים בנבכי גופה כשהיא כובשת בי את ייצרה. מעדנת את גבולותיי כאמנית, מתירה מתוכי את שהיה כפות ומשחררת לחופשי. היא מוצאת רמז דק בתגובותיי כלפיה ונאחזת בו, מושכת אותי באיטיות, ממצה אותו בעינוג נדיר ומהדקת אליה.

שם רק היא, נוברת בי, כטיפה בודדת שזולגת במורד חלון נפשי, היא מוצאת את דרכה ללא היסוס, נוחתת ומתנפצת בנשמתי, מעוררת אדוות רכות בכף ידי שמכתרות בי מבפנים ומתאדות כלפיה, משתהות בחלל האוויר בהתגרות.

נכון ושגוי הותרתי מחוץ לגבולותיי.

יותר משיכולתי לסבול פחות משהצלחתי לשמוע, מעבר לכל מקובל ולאחר שהרשיתי לעצמי לשכוח, היא מרשימה לתוכי תאווה חסרת הגדרה, שולפת אותי ממצולות בהן נחתי. לשנות בי הכל, לעצב באצבעותיה המופלאות את חסר הצורה. היא מובילה אותי להתמסר אליה. לדעת אותה ככל שאוכל.

החסר הושלם כמו מעצמו כשהשילה מעליי שאריות אחרונות לכסותי, מצאתי כל שלא אבד ונפרסתי חסרת פשרות, מניחה לה למוסס בי שרידי גבולות.

במבואות קדמיות או יציאות אחוריות, מרתפים אפלים גם אכסדרות מוצפות אור, בינות דמעות חונקות מושלות צחוק מתגלגל, כאב לוהט-מזכך על עור מצטמרר נוכח ליטוף עדין, מצאתי עצמי שבה כאל מסע הנוהג את עצמו, בנות ברית בשדה קרב עמוס מתקני שעשועים.

והוא ידע כי נהיה שונות לצידו, והוא בנו, ובעיניי חיה אחרת מציצה, מתרפקת ומתפרצת נוכח עוצמתו. ואיתה.

השלמות

יום שבו יוצא לי לבקר בשדה התעופה הלאומי שלנו תמיד נוסך בי הרגשת חגיגיות אופיינית אפילו שאני רק מלווה. ובכל זאת, כשהמאבטח במחסום הכניסה לנמל מסתכל עליי במבט מלא הכשרה וידיעה מחממת לב שה'ערב טוב' שלי יגיד לו מיד מאיפה באתי ולאן אני הולכת, וזה נפלא לכשעצמו מאחר ואני בעצמי עדיין לא ממש גיבשתי לעצמי תכנית אופרטיבית לפרטי פרטים איך זה הולך לצאת לפועל. 

אז קמתי הבוקר בזמן, לשם שינוי לא נמנמתי בהתרסה אל השעון המעורר חמש דקות נוספות שמתנפצות לי לרוב בפרצוף טרוט עיניים והופכות לחצי שעת איחור ביקיצה ודופקות לי את היום, הילדונים ארגנו את עצמם מבעוד מועד והמתינו לי נושאי חיוך מלאכי ליד הדלת כשהודעתי על יציאה. היום החל באופטימיות זהירה, בלי להתפתח ליומרנות מסוכנת, עד שהשעמום האפקטיבי הרים ראשו כך שלא היה לי מושג כיצד יסתיים.

בתקופה זו של השנה הכל נוטה לקבל תחושה של אבדן שליטה מסוים כשאנחנו מתחילים לרדוף אחרי לוחות זמנים ישראלים של מסיבות סוף שנה, קייטנות ורישום לשנת לימודים חדשה, תכניות חופש גדול ופתרונות בלתי מעשיים בעליל לבוסים חסרי כל רגישות הורית [מי לעזאזל מפיק להם את סידורי יולי - אוגוסט ולמה הם שומרים את הפרטים לעצמם תמיד?] וכשאני עולה לקומת היוצאים בשדה התעופה אני מספיקה עדיין לשמוע מאחוריי את הקול הרדיופוני מספר למעלית ריקה מה יש באותה קומה וממששת את כרטיס הטיסה האלקטרוני שלי שבתיק, מחכה לאוגוסט שם הוא גר, דרך קבע, מהרהרת לעצמי על לגור שם גם, באוגוסט, שכירות לטווח ארוך [היום כבר לא מוצאים כאלו במחירים של תל אביב הישנה].

אז למה הזמנת אותי לפה היום, אני שואלת אותו בעוקצנות בולטת מוסווית בתמימות לא טבעית, והוא בבדיחות שמעוררת לי את הזיכרון בשבריר שניה מסדר לי את הדברים כך שיראו הגיוניים בהחלט ומה בכלל לא היה לי ברור עוד קודם. למרות שהמזגן הקפיא אותי בתוך ראשי המחשבות התחממו להן על אש בינונית ואיפה אלי ישי אני שואלת את עצמי ולמה הוא לא מציג את עצמו כשחסרות לי שעות ביום הזה.

אנליטית שכמוני לא לוקחת סיכונים ואת כל הפסיכדליה שמצפה לי בחודשיים שלושה הקרובים סידרתי לי בקובץ אקסל מופתי עם אופציה לפיין טיונינג וסטיות תקן מקובלות. כמו חידת הגיון, ימים חגיגיים כאלו שמכותרים בחוויית שדה תעופה  ופגישות מעניינות, נוטים להציף לי פתאום יציאות לא מתוכננות ויצירתיות מפינות ללא מוצא אליהן נקלעתי ואני מקבלת מנת  אנרגיה שמתפזרת לי בגוף ומספיקה לכמה שעות טובות, לפחות עד הבוקר. מספיקה אפילו להשכיח ממני את החלון השבור ברכב, מזכרת לאותו אחד שבא ושבר ולקח את מכשיר הניווט והשאיר מאחוריו פריטים שווים יותר. חוסר מקצועיות מתבטא בכל הענפים, מסתבר.

ההוא שחלפתי על פניו לפני זמן לא רב, את מאושרת? שאל אותי באגביות בלתי מתקבלת על הדעת, שכן לא חיכה כדי לשאת באחריות שאלתו, הוא הרי לא ידע שזה בנוי מאיים. איים איים של אושר, בניהם סוער ים של עצב וכאב, כאב ראש או כאב לב אולי סתם סחרחורת וצניחת לחץ דם, רצף איים טרופיים ואיים בודדים שנפלטים אליהם במקרה.

מפת אוצר. זה מה שאני צריכה. מפה לנווט אל אותם איים.

על ארבע

את תלמדי לזחול
תבואי מביטה אליי מלמטה
שפתייך יבערו מבקשות
שפתיי יוותרו חתומות
על אמותייך תחושי בחול
גרגרי זכוכית בציפורנייך
מילותייך יישמטו לצידך
רצוני ינווט כיוונך
את תלמדי לזחול
יד רכה תלטף את לחייך
יד חזקה תאסוף שערך
אל מורדותיי תהדוף את ראשך
את תלמדי לזחול
תדעי את מקומך לרגליי
מנשימותיי תנחשי תפקידך
את כפותיי תקדשי בלשונך

משולשים

הקיץ נעדר גם השבוע
והיום נמרח ונמתח
כמו צבע מבולגן
באצבעותיו של ילדי.
האוויר מפזר רמזים של רטיבות
וכמו רוח רפאים
פלש לחדרי אד יחיד.
קרסתי לכיסא בשקט
והצורות על הרצפה התעגלו במהירות
ראשי התערסל בכף ידי
ידי החביאה את ראשי,
על המשולשים דהרו סוסים צבעוניים.