אתה צודק.
אני אומרת לו במחשבותיי.
חושבת אותו ממקומי בכוס יין הר חרמון ועשן סיגריה של אחרי ארוחת שבת דשנה.
משפחתיות וילדים, צחוקים וריבים שגרתיים. הכל מסביב, ומסביב לא פוגע.
קרבה כזו שלעיתים אני מוצאת כמעיקה אך פעמים יודעת להשתלב בי בצורה מפתיעה.
והוא במקום אחר בכלל. בודאי צולח את ליל שישי כפי שתמיד ידע.
מסיבה לא ברורה הוא פולש לי למחשבות בתוך בליל המילים של מהדורת שבת ואני מוצאת את עצמי מלבישה לו תעסוקה לאותם רגעים. ממחיזה אותו בראשי.
שכוב. אולי יושב מול המחשב. אולי במסעדה טובה או בפאב אפל.. בחברה הטובה.
העט פתאום רץ כאן על הדף, בדיוק כמו בעבר, נוהג את עצמו ללא שורות, יוצק חיים וצורה להזיות ותמונות שמרצדות בי.
כשהוא בא לקראתי ברחוב צדדי. הבעת פנים שאומרת הכל. תודעה משותפת זורמת בעיניים ומפגש השפתיים של אחרי יומיים ושיחות למכביר.
כשקולו נמזג בשלי ותמלילים נשזרים זה בזה מתוך ידיעה מקרית. מקורית.
כשאני שכובה על מיטתו בטבעיות נדירה ומבטו לוטף את גופי.
הוא יקום מכיסאו ויתאים גופו אליי כמו ידע מיד את תאוותי התמידית למגעו.
הוא יניף אותי, יהדק, יבעל. ואני אליו אמסך ללא מעצורים. מותאמת לחלוטין. נטרפת על ידו ומלקקת את פצעיי. ומבינה.
הבנה שבדממה.
אולי הדממה שחיפשתי.
על הספסל שבסמטה. האם גם אתה?
אתה צודק, אתה יודע?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה