רכות השבתות הריקות שלי.
השעות משתרכות בעדינות על גבי השמיים ושמש מנומסת נכנסת דרך דלת המרפסת הפתוחה, מדגדגת בכפות רגליי המציצות מבעד לשמיכת הפיקה. השתדלתי להשאיר את עיניי עצומות כדי חצי גובה כמנסה ללכוד שאריות של חלום משונה, עקבות של אנשים מוכרים נראו בברור על פסי הריסים שלכדו אותו בקושי רב. וזהו, התפוגג. בהתמתחות חתולית פיזרתי את גופי באלכסון במיטה הסתורה וסובבתי ראשי על הכרית לצד השני, הספרות האדומות הגדולות על השידה הראו שעה לא הגיונית ומישהי באחורי ראשי לחשה שאולי הגיע הזמן לקום. זו כנראה אני. מה יש לך לעשות היום, חשבתי בלבי, ודפדפתי על רשימת משימות שקופה. זה כן, זה לא, על זה אוותר, עוד חמש דקות במיטה? התרוממתי מלוא מאה חמישים ושבעת הסנטימטרים שלי, נעמדתי.
האוויר בחדר כמעט נוזלי וצינת הלילה עדיין עומדת בו ומלטפת את גופי כשאני פוסעת לאט לחדר האמבטיה. תנועותיי מודגשות במיוחד ועיניי מתעכבות על כל פרט ככל שניתן. גולי החתול נדחף כמנסה לזכות בתשומת לב כשהוא מתלפף סביב רגליי מיילל בביישנות קנטרנית כלפי מעלה, מרטיט ביללות נמוכות של בוקר את גלי הדממה שבבית. תחת זרם חם יכולתי לשמוע את הרחוב והעיר כבר בשיא הבוקר מתרוצצים לקבל את המלכה שבדרך וביני לביני החלטתי לתת לה לעבור לידי ללא הפרעות מיוחדות.
הדממה הזו עוקבת אחריי גם כשאני יורדת במורד חדר המדרגות האפל, מניעה את הרכב ונוהגת את עצמי ליעד כלשהו שמתלבש יפה על שעת צהריים זו. מתוך דממה זו אני יכולה להתבונן החוצה ולצדדים ולראות את החלקים שמרכיבים את השלמים סביבי. לפעמים אני מגלה שהשלם לא עולה על סך חלקיו, מקדישה שבריר של רגע להרהר בתגלית, ושומרת על הקצב, השבור. בגרון שלי מתגברת הצרידות שמשתיקה אף אותי לאורך היום, שאר החושים מתגברים את עמדותיהם ומעלים כוננות.
אני מהדסת לי לאורך בן יהודה בשורטס וביקיני, את שבת המלכה מקבלות מלכות גאות ושמחה ממלאה אותי למראה רבבות הצועדים, לו רק הדמוקרטיה הייתה זוכה לכזו נוכחות בעת שצועדת ברחובות העיר הזו שאני כל כך אוהבת. השלווה שמרככת את פניי ושומטת את כתפיי בנינוחות הפכה למלבוש עיקרי ברחובותיה והולמת קיץ וחורף כאחד.
שעות לאחר מכן, כשהשמש עוד לוהטת על עורי שנרחץ זה מכבר, צעדתי לי בנחת לכיוון הכיכר כדי לתפוס עוד קומיקס שהפך לסרט מהסוג שאני נהנית לחבב, בריזת הערב ייבשה את שערי והביאה לאפי ניחוחות מלוחים שדבקו בו, וכשיצאתי מאולם הקולנוע העלילה עוד הדהדה בתוכי והדמויות נדמו לי קרובות יותר למציאות אליה נחתי מאשר הקהל שנפלט יחד איתי אל הרחוב.
מכל עבר באות ועולות להן בועות. בועות סבון, בועות בטון, בועות צרורות, בועות נפרדות, אני לא נושפת בהן אלא מבקשת להיטמע בהן בלי לקלקל להן את הגבולות התוחמים, העטופים בדום חצי חיוור, מאמצת ללבי את הכללים של בועות כאלו. אל הריק הקבוע בהן נשאבים תכנים חליפיים, בלתי ניתנים למישוש. צבועים בגעגוע מקמט חיוך, עולזים מרסיסי צחוק ישן ונוטפים אגסים שקופים של עצב.
אני קונה שבתות כאלו במשקל, מאפסנת במזווה השבתות והחגים על המדף העליון ושולפת פעם בתקופה לשימוש לפי הצורך. כששבת כזו אוזלת אני כבר מדושנת ומלאה ומוכנה לנעוץ בה את הסיכה שתנפץ את הבועה. כי כשהיא נגמרת, והבועה מנופצת, הדממה מוחלפת בקולות רעננים, בכוחות מחודשים, באנרגיות טעונות, בימים של ראשון ושני וכל אלו הבאים.
הנה הם באים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה