"תרשום על כל ארגז מה יש בו" קראתי לכיוון החדר.
לפתע זה מכה בי, זה משפט מובהק של אמי.
לפתע זה מכה בי, זה משפט מובהק של אמי.
הוא עובר דירה, הילדון שלי. שניהם, שלושתנו. תוך שבועות בודדים נעמיס עשרות קרטונים אטומים מלאים בחיינו על משאית, רהיטים מפורקים, מוצרי חשמל, הגידים והעורקים של חיי היום יום שלנו, על משאית גדולה וניסע מפה לעיר אחרת. ובעצם חיי שאכניס לאותם קרטונים יהיו לאחר ניפוי וסינון מאסיבי של שאריות שעד כה לא הגעתי לפנותם מביתי, מחיי, מנפשי.
כבר חודשים שאני הוגה ברעיון ומבשלת אותו בתוך תוכי, בוחנת את כל המשתנים המעורבים, ומעורבים, מעורבבים. כעת הגעתי לנקודת רתיחה ולפני שאגלוש אני מנמיכה להבות ומתחילה לעשות.
כבר חודשים שאני הוגה ברעיון ומבשלת אותו בתוך תוכי, בוחנת את כל המשתנים המעורבים, ומעורבים, מעורבבים. כעת הגעתי לנקודת רתיחה ולפני שאגלוש אני מנמיכה להבות ומתחילה לעשות.
כילדה חוויתי את הפרויקט המורכב הזה מספר לא מועט של פעמים ובהמשך, בחיי הבוגרים פעמיים נוספות. תמיד היה מי שניצח על התזמורת הזו עבורי. אני הייתי חלק מהמעברים. ילדה במסע. כעת אני האמא, ואמירות ששמעתי בילדותי נפלטות מעצמן מפי כי נעשו חלק ממני. כעת מתחוור לי שאני כאן המנצחת. על התזמורת שלי. במלחמה שלי.
אז מתחילים לארוז, הילדונים ואני, כי יש מלא קרטונים מפוזרים בכל הבית והם מרגישים את השינוי באוויר. כל משחק שנכנס לקופסא עובר סיבוב בינינו קודם לכן. משחקי הקופסא יוצאים מהארון. המדפים הלבנים נחשפים ומנגד הקרטונים מתמלאים. מדי פעם הילדון הצעיר יתנפל בחדווה שוות לב על צעצוע שנשכח באחורי המדף, יבדוק אותו באצבעותיו הקטנות מכל הכיוונים וייזכר בפעם , כשהיה חדש.
אמא, הבית שלנו כבר לא חדש, הוא אמר לי ערב אחד במקלחת של לפני השינה. אז אני רוצה ללכת לאבא, יש לו בית חדש ויש לנו שם חדרים חדשים ומלא צעצועים חדשים והכל שם ממש ממש חדש. אני מחייכת אליו ברכות, מסיימת לנגב את גופו הקטן, מלבישה אותו בפיג'מה ושולחת אותו לשחק עם אחיו הגדול בחדר. כשאני חולפת בבית לכיוון חדר השינה שלי אני רואה בו רוחות. רוחות רפאים, שדים בתחפושת מלאכים, מלאכים שפעם יבקעו ויהפכו לאנשים אמתיים. הקירות הישנים מבריקים מהצבע הלא לבן שפעם הוחלט עליו יחד, הם ישתקו כשאנחנו נלך לבית אחר, בית חדש.
מלא שאלות יש להם לשני המלאכים שלי. הן נוצרות ובאותו רגע נורות החוצה כלפיי כדי להניח את דעתם. וכשאנחנו מתיישבים לשולחן לארוחת צהריים אני מנסה לתאר להם איך ייראו חיינו במרכז. הם מביטים בי בשקט ולועסים עוף שתובל לפי הזמנה שלהם, אני רואה את התמונות לובשות צורה בתוך עיניהם הבוהות בי כמעט כמו נגטיב של סרט קולנוע שרץ להם על האישונים, ולא מצליחה להיזכר איך זה היה פעם, כילדה שעברה דירה פעמיים בשנה, מה סיפרו לי הוריי על המקום הבא אליו אנו עומדים לעבור. והצעיר פתאום שואל אם יהיו לו בגן שני ילדים שיקראו להם באותו שם כי בגן שלו יש כאלו. ואני קולטת שהוא מחפש את המוכר בתוך החדש.
הילדון הצעיר חגג את סיום השנה בגן. נראה כי פסגת השאיפות השנתית שלו מסתכמת ומתגשמת לרגע הזה. החיוך המבויש נבוך על פניו מהול בגאווה סמויה והוא עוקב אחר תנועותיו של המורה לריתמוסיקה, במין דיוק כזה שמזכיר לי שהוא הבן של אמא שלו, מנגינה שהונדסה במיוחד עבורם מצליחה לצעף את עיניי למראה ההתרגשות בעיניו הבורקות. אני מחבבת את הדאגות הקטנות שלו. מהגובה שלו הן בטח נדמות עצומות להחריד ואז הוא נושא אליי מבט שואל ומוודא ושוב בודק ליתר ביטחון, אני פותרת לו אותן מיד והוא שב לענייניו. ואני, את הדאגות שלי הוא משכיח בחיבוק של סתם באמצע היום.
מבודדת את עצמי מזוטות אמתיות, אני שוקעת עמוק בנבכי הביורוקרטיה והשגרה, שם אני שחיינית מצטיינת. בריצות הרבות ועשרות הטלפונים אני שואלת את עצמי אם זו באמת אני שעושה את כל הפעולות ומתקשה להאמין שבעוד כחודש אתעורר במקום אחר, נקי יותר, מאוורר.
את העיר הזו אני עוזבת, משאירה בחדר האשפה ארגזים מלאים באבקה.
אז מתחילים לארוז, הילדונים ואני, כי יש מלא קרטונים מפוזרים בכל הבית והם מרגישים את השינוי באוויר. כל משחק שנכנס לקופסא עובר סיבוב בינינו קודם לכן. משחקי הקופסא יוצאים מהארון. המדפים הלבנים נחשפים ומנגד הקרטונים מתמלאים. מדי פעם הילדון הצעיר יתנפל בחדווה שוות לב על צעצוע שנשכח באחורי המדף, יבדוק אותו באצבעותיו הקטנות מכל הכיוונים וייזכר בפעם , כשהיה חדש.
אמא, הבית שלנו כבר לא חדש, הוא אמר לי ערב אחד במקלחת של לפני השינה. אז אני רוצה ללכת לאבא, יש לו בית חדש ויש לנו שם חדרים חדשים ומלא צעצועים חדשים והכל שם ממש ממש חדש. אני מחייכת אליו ברכות, מסיימת לנגב את גופו הקטן, מלבישה אותו בפיג'מה ושולחת אותו לשחק עם אחיו הגדול בחדר. כשאני חולפת בבית לכיוון חדר השינה שלי אני רואה בו רוחות. רוחות רפאים, שדים בתחפושת מלאכים, מלאכים שפעם יבקעו ויהפכו לאנשים אמתיים. הקירות הישנים מבריקים מהצבע הלא לבן שפעם הוחלט עליו יחד, הם ישתקו כשאנחנו נלך לבית אחר, בית חדש.
מלא שאלות יש להם לשני המלאכים שלי. הן נוצרות ובאותו רגע נורות החוצה כלפיי כדי להניח את דעתם. וכשאנחנו מתיישבים לשולחן לארוחת צהריים אני מנסה לתאר להם איך ייראו חיינו במרכז. הם מביטים בי בשקט ולועסים עוף שתובל לפי הזמנה שלהם, אני רואה את התמונות לובשות צורה בתוך עיניהם הבוהות בי כמעט כמו נגטיב של סרט קולנוע שרץ להם על האישונים, ולא מצליחה להיזכר איך זה היה פעם, כילדה שעברה דירה פעמיים בשנה, מה סיפרו לי הוריי על המקום הבא אליו אנו עומדים לעבור. והצעיר פתאום שואל אם יהיו לו בגן שני ילדים שיקראו להם באותו שם כי בגן שלו יש כאלו. ואני קולטת שהוא מחפש את המוכר בתוך החדש.
הילדון הצעיר חגג את סיום השנה בגן. נראה כי פסגת השאיפות השנתית שלו מסתכמת ומתגשמת לרגע הזה. החיוך המבויש נבוך על פניו מהול בגאווה סמויה והוא עוקב אחר תנועותיו של המורה לריתמוסיקה, במין דיוק כזה שמזכיר לי שהוא הבן של אמא שלו, מנגינה שהונדסה במיוחד עבורם מצליחה לצעף את עיניי למראה ההתרגשות בעיניו הבורקות. אני מחבבת את הדאגות הקטנות שלו. מהגובה שלו הן בטח נדמות עצומות להחריד ואז הוא נושא אליי מבט שואל ומוודא ושוב בודק ליתר ביטחון, אני פותרת לו אותן מיד והוא שב לענייניו. ואני, את הדאגות שלי הוא משכיח בחיבוק של סתם באמצע היום.
מבודדת את עצמי מזוטות אמתיות, אני שוקעת עמוק בנבכי הביורוקרטיה והשגרה, שם אני שחיינית מצטיינת. בריצות הרבות ועשרות הטלפונים אני שואלת את עצמי אם זו באמת אני שעושה את כל הפעולות ומתקשה להאמין שבעוד כחודש אתעורר במקום אחר, נקי יותר, מאוורר.
את העיר הזו אני עוזבת, משאירה בחדר האשפה ארגזים מלאים באבקה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה