קלפי אותי פנימה.
כל עצב בגופי, מחודד ונקי וקשוב, קלט גלים שנוצרו בינינו וצבעו את האוויר הממוזג.
פינות חשוכות מאובקות נגלו מולי בנוכחותה, כרכתי עצמי סביבה, מתלפפת, מתמסרת אל רגעים.
כלוויינים ניווטנו דרכינו בהיקפים רחבים, במסלולים שכמעט נגעו זה בזה, ואז, כששתינו מוכנות, השתלבו. בשררת חלל אינסופי ומתמשך יכולתי להביט בה ולגלות פשטות נפלאה, בה היא שומעת את הלמות ליבי ומצטרפת לקצב ואני אל שלה, נטמעות בטבעיות, מוצאות שונה ואמיתי, אין בה סוף ובי אין התחלה.
קצוותי מיטשטשים ונמזגים בנבכי גופה כשהיא כובשת בי את ייצרה. מעדנת את גבולותיי כאמנית, מתירה מתוכי את שהיה כפות ומשחררת לחופשי. היא מוצאת רמז דק בתגובותיי כלפיה ונאחזת בו, מושכת אותי באיטיות, ממצה אותו בעינוג נדיר ומהדקת אליה.
שם רק היא, נוברת בי, כטיפה בודדת שזולגת במורד חלון נפשי, היא מוצאת את דרכה ללא היסוס, נוחתת ומתנפצת בנשמתי, מעוררת אדוות רכות בכף ידי שמכתרות בי מבפנים ומתאדות כלפיה, משתהות בחלל האוויר בהתגרות.
נכון ושגוי הותרתי מחוץ לגבולותיי.
יותר משיכולתי לסבול פחות משהצלחתי לשמוע, מעבר לכל מקובל ולאחר שהרשיתי לעצמי לשכוח, היא מרשימה לתוכי תאווה חסרת הגדרה, שולפת אותי ממצולות בהן נחתי. לשנות בי הכל, לעצב באצבעותיה המופלאות את חסר הצורה. היא מובילה אותי להתמסר אליה. לדעת אותה ככל שאוכל.
החסר הושלם כמו מעצמו כשהשילה מעליי שאריות אחרונות לכסותי, מצאתי כל שלא אבד ונפרסתי חסרת פשרות, מניחה לה למוסס בי שרידי גבולות.
במבואות קדמיות או יציאות אחוריות, מרתפים אפלים גם אכסדרות מוצפות אור, בינות דמעות חונקות מושלות צחוק מתגלגל, כאב לוהט-מזכך על עור מצטמרר נוכח ליטוף עדין, מצאתי עצמי שבה כאל מסע הנוהג את עצמו, בנות ברית בשדה קרב עמוס מתקני שעשועים.
והוא ידע כי נהיה שונות לצידו, והוא בנו, ובעיניי חיה אחרת מציצה, מתרפקת ומתפרצת נוכח עוצמתו. ואיתה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה