יום שבו יוצא לי לבקר בשדה התעופה הלאומי שלנו תמיד נוסך בי הרגשת חגיגיות אופיינית אפילו שאני רק מלווה. ובכל זאת, כשהמאבטח במחסום הכניסה לנמל מסתכל עליי במבט מלא הכשרה וידיעה מחממת לב שה'ערב טוב' שלי יגיד לו מיד מאיפה באתי ולאן אני הולכת, וזה נפלא לכשעצמו מאחר ואני בעצמי עדיין לא ממש גיבשתי לעצמי תכנית אופרטיבית לפרטי פרטים איך זה הולך לצאת לפועל.
אז קמתי הבוקר בזמן, לשם שינוי לא נמנמתי בהתרסה אל השעון המעורר חמש דקות נוספות שמתנפצות לי לרוב בפרצוף טרוט עיניים והופכות לחצי שעת איחור ביקיצה ודופקות לי את היום, הילדונים ארגנו את עצמם מבעוד מועד והמתינו לי נושאי חיוך מלאכי ליד הדלת כשהודעתי על יציאה. היום החל באופטימיות זהירה, בלי להתפתח ליומרנות מסוכנת, עד שהשעמום האפקטיבי הרים ראשו כך שלא היה לי מושג כיצד יסתיים.
בתקופה זו של השנה הכל נוטה לקבל תחושה של אבדן שליטה מסוים כשאנחנו מתחילים לרדוף אחרי לוחות זמנים ישראלים של מסיבות סוף שנה, קייטנות ורישום לשנת לימודים חדשה, תכניות חופש גדול ופתרונות בלתי מעשיים בעליל לבוסים חסרי כל רגישות הורית [מי לעזאזל מפיק להם את סידורי יולי - אוגוסט ולמה הם שומרים את הפרטים לעצמם תמיד?] וכשאני עולה לקומת היוצאים בשדה התעופה אני מספיקה עדיין לשמוע מאחוריי את הקול הרדיופוני מספר למעלית ריקה מה יש באותה קומה וממששת את כרטיס הטיסה האלקטרוני שלי שבתיק, מחכה לאוגוסט שם הוא גר, דרך קבע, מהרהרת לעצמי על לגור שם גם, באוגוסט, שכירות לטווח ארוך [היום כבר לא מוצאים כאלו במחירים של תל אביב הישנה].
אז למה הזמנת אותי לפה היום, אני שואלת אותו בעוקצנות בולטת מוסווית בתמימות לא טבעית, והוא בבדיחות שמעוררת לי את הזיכרון בשבריר שניה מסדר לי את הדברים כך שיראו הגיוניים בהחלט ומה בכלל לא היה לי ברור עוד קודם. למרות שהמזגן הקפיא אותי בתוך ראשי המחשבות התחממו להן על אש בינונית ואיפה אלי ישי אני שואלת את עצמי ולמה הוא לא מציג את עצמו כשחסרות לי שעות ביום הזה.
אנליטית שכמוני לא לוקחת סיכונים ואת כל הפסיכדליה שמצפה לי בחודשיים שלושה הקרובים סידרתי לי בקובץ אקסל מופתי עם אופציה לפיין טיונינג וסטיות תקן מקובלות. כמו חידת הגיון, ימים חגיגיים כאלו שמכותרים בחוויית שדה תעופה ופגישות מעניינות, נוטים להציף לי פתאום יציאות לא מתוכננות ויצירתיות מפינות ללא מוצא אליהן נקלעתי ואני מקבלת מנת אנרגיה שמתפזרת לי בגוף ומספיקה לכמה שעות טובות, לפחות עד הבוקר. מספיקה אפילו להשכיח ממני את החלון השבור ברכב, מזכרת לאותו אחד שבא ושבר ולקח את מכשיר הניווט והשאיר מאחוריו פריטים שווים יותר. חוסר מקצועיות מתבטא בכל הענפים, מסתבר.
ההוא שחלפתי על פניו לפני זמן לא רב, את מאושרת? שאל אותי באגביות בלתי מתקבלת על הדעת, שכן לא חיכה כדי לשאת באחריות שאלתו, הוא הרי לא ידע שזה בנוי מאיים. איים איים של אושר, בניהם סוער ים של עצב וכאב, כאב ראש או כאב לב אולי סתם סחרחורת וצניחת לחץ דם, רצף איים טרופיים ואיים בודדים שנפלטים אליהם במקרה.
מפת אוצר. זה מה שאני צריכה. מפה לנווט אל אותם איים.
אנליטית שכמוני לא לוקחת סיכונים ואת כל הפסיכדליה שמצפה לי בחודשיים שלושה הקרובים סידרתי לי בקובץ אקסל מופתי עם אופציה לפיין טיונינג וסטיות תקן מקובלות. כמו חידת הגיון, ימים חגיגיים כאלו שמכותרים בחוויית שדה תעופה ופגישות מעניינות, נוטים להציף לי פתאום יציאות לא מתוכננות ויצירתיות מפינות ללא מוצא אליהן נקלעתי ואני מקבלת מנת אנרגיה שמתפזרת לי בגוף ומספיקה לכמה שעות טובות, לפחות עד הבוקר. מספיקה אפילו להשכיח ממני את החלון השבור ברכב, מזכרת לאותו אחד שבא ושבר ולקח את מכשיר הניווט והשאיר מאחוריו פריטים שווים יותר. חוסר מקצועיות מתבטא בכל הענפים, מסתבר.
ההוא שחלפתי על פניו לפני זמן לא רב, את מאושרת? שאל אותי באגביות בלתי מתקבלת על הדעת, שכן לא חיכה כדי לשאת באחריות שאלתו, הוא הרי לא ידע שזה בנוי מאיים. איים איים של אושר, בניהם סוער ים של עצב וכאב, כאב ראש או כאב לב אולי סתם סחרחורת וצניחת לחץ דם, רצף איים טרופיים ואיים בודדים שנפלטים אליהם במקרה.
מפת אוצר. זה מה שאני צריכה. מפה לנווט אל אותם איים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה