אז הוא יורה לכל הכיוונים. בלי הבחנה, בלי מטרה מוגדרת. מרסס את הסביבה הקרובה, הרחוקה, לא משנה לו היכן יפגע. רוב הזמן הוא עוצם את עיניו ומשתדל בכל כוחו לא לחשוב יותר מדי. כי הוא כזה. הוא לעולם לא ישתנה.
אני מכירה אותו טוב, פעם היינו רק כאלה של שלום שלום, לא מאריכים בשיחה. מה שלומך הייתי שואלת, טוב תודה היה עונה. וממשיכים כל אחד בענייניו הפרטיים. היום, אחרי שנים, זו כבר מערכת מיוחדת מלאת רבדים של השקיות וליטופים, של שקיעות וזמזומים בלתי פוסקים. קח לינק, תביא חיבוק. אפשר גם וירטואלי. בלילות הארוכים של הבדידות מתעסקים בהיסוסים והבנה דקה. חכה דקה, חזרתי.
ביום ההוא ידעתי לאן אני הולכת, זה הרגיש כמו שכנוע שנבט מתוך כלום, אז נכנסתי לרכב ובחרתי כיוון. מעולם לא התעמקתי בחוקיות של ידיי על ההגה, רגלי על דוושת הגז, בעדינות אין קץ. הרכב כמעט מנחש אותי לוחשת את הכיוון בתוך ראשי כמו מכשיר ניווט אילם. ובדרך למקום ההוא שעדיין לא גיבש עצמו לכדי החלטיות כולם היו שגרה. תכף היא מתנפצת מפה לכל הרוחות ואנשים כמו כתמים יתפזרו לכל כיוון כצבע מושפרץ על בד. אבל עוד מעט, עדיין לא. הם כולם עודם ישובים, צועדים, מלהגים להנאתם, מקשיבים, צופרים את מועקתם לחלל העיר הזו העסוקה לשווא.
ברגע האחרון של הירוק פניתי שמאלה. מתוך סתמיות, באגביות מופגנת, בהחלטיות מפוקפקת. לקחתי סיכון, זרקתי אותו למושב האחורי, שישב שם ויחשוב על מה שעשה. בנתיים אחנה פה בצד ואצעד לי בשדרה.
מצאתי אותו ישוב על הספסל ליד ערימת עיתונים משומשים מלאים בניחושים. אופייני. בהינו יחד בנחל המטונף ושתקנו. גם הזכרונות נאלמו ונותרנו עירומים זו לצד זה. אולי סיגריה?
את יודעת, הוא אמר, המון זמן חיכיתי לך כאן. ידעתי שתגיעי. זה בגלל שאת מכירה אותי כל כך טוב. המשכתי לשתוק, למרות הידיעה שלא יהיה המשך לדבריו. הוא לא ביקש תגובה. אפילו האוויר סבל מחום גבוה ולא איפשר סיפוק. רגליי המשיכו להתנדנד סנטימטרים בודדים מעל האדמה והשמש הזדרזה לסיים את השבוע לא רחוק משם מעל הים. חושבת שעברה לה שעה, לא לקחנו זמנים. הוא זרק חצי שלום וחצי רפרוף על לחיי והסתלק. לא הפניתי את מבטי בלכתו. הוא מעולם לא ביקש את קרבתי ואני מעולם לא ראיתי לנכון להדוף אותו.
בלבול. תמיד הלם אותו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה