בספק שבינינו מוטל רק השקט.
אתה לא יכול שלא לתת לאצבע או שתיים לתפוף לי על הרגל, היא כבר שם, ידך. הראש שלי שתמיד נולדות בו מחשבות ומשחקים בו תכנונים יוכל רק לנוע ולנחות בשקע צווארך.
זה לא ציור, זו משיכה.
מה היה הדבר אשר גרם לך לשים לב אליה דווקא עכשיו, אחרי כל הזמן הזה שהיא שם וגם אתה? מה היה הדבר ההוא שאפשר לך לענות לו דווקא עכשיו, אחרי כל הזמן הזה שהוא שם כמעט מהתחלה?
עיניך נוחתות על שלי ומתחייכות מעצמן כי כאן בועה והיא נשמרת, עכשיו אצבעותיך ממלאות את הרווחים שבין שלי.
בכנות שממלאת את הפינה השקטה שלך אפשר להדליק משואה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה