צינוק

בצינוק מחשבותיי נעלתי את דמותך
שמורה מכל מזיד, מוברחת בדממה.
בשיממון נפשי נצרתי זכרונך,
הנוף המשתקף דמם מול חסרונך.

הנצח, אשלייה שסופקה מפי זרים
חיוך צמית ששב וזורק בי רסיסים.
השגרה הלכה בלי שוב, השינוי חרוט דמים
בלכתך המאולצת נמוג לעולמים.

אדווה רכה, מגע ידך ניכר מורגש בכל
התנערות חדה, תהום תחת העול.
שררת כאב מוטח ביובש מול השכול
שט בי כספינה תועה, כל שנותר
לא קול.