ברגע של לבד הרמתי ראשי מעלה וראיתי אותה. צחורה. בעצם חשוכה. ליקוי לבנה. באינטרנט נכתב שקוראים לזה ירח כחול. חיפשתי בקצוות רמז לצבע הזה ולא מצאתי. ובכלל לא מצאתי רמזים רבים מדי אז. ואני הרי אוהבת כחולים. אין בעיניי רגע אחר, מבודד מכולם, מאשר לצוף על הגלים השקופים כאילו כחולים האלו במרכזו של קיץ לוהט ולתת להם לקחת אותי איתם בלי רוח לקרר את פניי המלוחות. אולי רק הרגע הבא אחריו כשאשכב על הסדין הלבן הפרוש לכבודי על החוף וליד תיק הקש שלי ממתין לי בקבוק סטלה שטרם הספיק להתחמם יותר מדי.
וכשהרמתי ראשי והוא היה כמעט כבד מהזרם הסואן, ידעתי שעיניים אחרות מביטות בליקוי ממקום אחר בכפר. בכביש הקרוב שעטו משאיות בנהיגת לילה ליעדן והעירו כלבים מנמנומם במרפסות שכנות. בבית סופה שקטה התחוללה תחת פני השטח. ילדון אחד שהתעקש להישאר ער למרות עיניו שמתנגדות להחלטתו כדי לצפות במחזה מעלינו. והוא יוצא ונכנס, נכנס ויוצא, בודק התקדמות שם ברקיע. ליד הכוכבים.
תמיד רציתי לצאת בערב ראש השנה האזרחית. לרקוד, לספוג שמחה וצהלות. בלילה ההוא לא יכולתי להביא את עצמי להיפרד מהכסא. נדמה כי צילה של השמש מכסה גם על האור שבי ואני לוקה. רגע של חשכה.
בזמן אבוד אי אז הייתי בטוחה שהדרך שלפניי תלולה וטרשית מכדי לצעוד בה. הפרד ומשול שיננתי לעצמי בלי הרף וסילקתי מוקשים במו ידיי. וכשאני חושבת על טווח זמן של שנה, שנים עשר חודשים, שלוש מאות ומשהו ימים, זה עוד המון זמן ומי חושב כל כך הרבה קדימה. דצמבר קר במיוחד לשבת בו על המרפסת הענקית שלי, תחת פרגולה מקורה וכוס מוחיטו קרובה אליי, נחמה בכוס זכוכית, טיפות כבדות של גשם נהדר מרעישות לי את השקט.
חודש מאוחר יותר, ביום של התגשמות משאלות לב, קיבל את פניי זר פרחים אלמוני,המתין לי בפתח ביתי, עיטר אותו פתק מושקע שלא נכתב מהלב. תחת קרני שמש שקרנית של חורף שנשכח מזמן, קראתי שוב ושוב את הפתק ולא הצלחתי לראות מעבר לשעה הקרובה. גם השעון על השידה איחר בעשר דקות באופן קבוע.
היום העליתי סיכום של כל הסטטוסים שלי בשנה האחרונה. יישום חביב כזה שמלקט את המשפטים הקצרים, לפעמים חמדמדים פעמים אחרות צועקים מן המסך, אוסף אותם לכדי תמונת מצב שנתית. וקראתי שם שנים עשר חודשים. עם השירים אצלי בפלייליסט שנאספו בשלוש מאות ומשהו ימים האלו נאספו כמעט בדם גם אלפי מילים דוממות.
מעבר לפינה יש פאבים חשוכים, שועלים טובי לב, הפתעות קצרות, מהלומות מחנכות. זה הטטריס שלי הפרטי ואבני המשחק בו נערמות לאיטן.
שנה משם, על אותו כסא, עם חורף מעט אחר וכוכבים שהחליפו את הקודמים, יש שורות מושלמות לצד רווחים שנותרו בין לבין.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה