למה לא הכרתי אותך לפני שנה, אתה אומר לי.
למה בעצם, אני מקשה.
שאלת אותי על אהבות ונפילות. שאלת על הסוף. חקרת לגבי ההתחלה. הייתי שם כל העת, אני מספרת. כיצד קרה ששמתי את עצמי בהרדמה ועברתי למצב מוכוון. מצב של חברה, אשה, קרייריסטית, אם. לא ידעתי שהתהליך התרחש, רק כעת, שנים לאחר מכן כשאני מדפדפת בהן וקופצים לי לעין כל אותן התרחשויות שבנו את הדברים כפי שהם עכשיו, אני רואה. שם היה סוף. והנה גם התחלה.
בראשית הייתה מגלת יבשות רחוקות. באותם ימים בהם זזו הלוחות הטקטונים העצומים של חייה, הדמויות הקבועות שינו תפקידים על דעת עצמם והעובדות בשטח הונחו עבורה. משבתות מופלאות וחוויות משפחתיות צבועות בספיה התמונות מתחלפות לרגעי כאב. ריב. כעס. את כל העולם הייתה מוכנה אז לטרוף בתור ילדה-נערה שלא רואה אף אחד ממטר. לא דופקת חשבון לאיש. לא סופרת את קולות החיילים. נערה בת 16, קרחת ורזה, שובת לב. משוטטת ברחובות העיר הצפונית בחברה מפוקפקת מדי, נהנית מהסכנה וההתהוללות. עליות והתרסקויות. פנטזיות שהתנפצו. שנים שלא נוצלו. הבזקים של יופי עיטרו את ההשנים המטונפות. רבים שרצו לאהוב. מבחינתם. אבל לא ממש. רק ייפו את האמת. אמת שלזמן מה לא ממש הפריעה לה, ובהמשך חילחלה עמוק לעצמות והרימה ראשה המכוער. היחיד. נערה בת 16 הופכת לנערה בת 18. בת 19. כמעט אישה. כבר מבינה. על בשרה היא מבינה שלא הכל הוא דבש. לרוב לא. והיא מנסה לקחת שליטה על החיים של עצמה, למצב את עצמה בתוך בית אמיתי. יציב. רגוע. בטוח. מכריחה את עצמה לתפוס את המציאות בשתי ידיים ולהיאחז בה כל עוד נפשה בה. הנה פתח המילוט שלה. עבודה רצינית, מקצוע נחשב, משפחה שבלונית. אפשר לשנות את החיים לחלוטין. כולם מרוצים. כולם.
איפה היא, אני שואלת את עצמי ומביטה בעד חלון גדול שמשקיף על אגם פסטוראלי ושטוח כמראה. ברבורים לבנים חורצים בו אדוות עדינות. גוזלים מדוושים במהירות אחריהם. בהשתקפותי בחלון המצוחצח מביטה בי פרסונה אחרת. שכפול של אחר. שנים של יחד זלגו וחדרו לנשמה, ריפדו הכל במצע של טחב מסוגנן. כעת כבר אי אפשר גם במסיר שומנים מרושע לגרד את השכבה הזו. וזה נוחת כרעם ביום בהיר, הכרה איומה כזו שמשהו שם מת. מצאתי את עצמי משתנקת ומתאווה לעלות מעל פני השטח שלי בכדי לשאוף אוויר צלול. להרגיש חום של שמש על עור פניי. בתנועות ידיים מטורפות העפתי מעליי את כל הטינופת שהצטברה כל השנים האלו תוך שאני שומרת על עצמי ועל יקיריי בגיחה המחודשת הזו לעולם. מעל הרי ירושלים האהובה שקעה שמש כתמתמה מאחוריה תריס מוגף נפתח לי לרווחה.
וזה עולם חדש. יושביו הם אהבה אחת קשה. פרצופים מטושטשים יותר או פחות. טלטלות לאורך מסלול לא מחושב וחסר אופק. אמת היא ראש הממשלה הבא עלינו לטובה. ישירות וכנות סחבות למסע וחוסר התפשרות הוא הנוזל במימייה. בתא המטען יש שניים גג שלושה שמות. והדממה רק היא חסרה במורדות המושלגים. עד שהרגש מכהה חושים. העצבים מתנמנמים. הכוחות נאגרים, מתרוקנים ונטענים לסרוגין. כוחות גרעיניים.
תכף עוברת לה שנה. אתה יודע, זו שנה קריטית. לא היית רוצה להכיר אותי בסופה. כי רק כעת לאחריה, היא התחילה. בהילוך לאחור. זו כל החוכמה.
כל שרציתי לומר, כל שלא נאמר. המילים שנוצרו בתוכי ואלו שאצור מחר. סיפורים שהיו בי תמיד ואלו שגיליתי עכשיו. בזכרונות עמומים ולאים, זכרונות שאנצור ואוהב. את כולם כתבתי לו. לך. אליי. מתוכי. לעצמי. לאוויר. באין מודע גופי פרוץ לשגיונות. ובשנתי אגיע אל כל המחוזות. בטון יצוק יהיה נימוך בין הסדינים והאימה תזלוג אט אט כמיים משונים. החושך יחבק יישא אותי הרחק משם. בתנומתי האדירה אמחק את כל מה שנרשם. וכשאני נמוגה ונעלמת אל החלומות, אברור מילים שיכתבו את שעתיד לקרות. המרחק אינו קיים מבעד לזכוכית החיים תמיד היו שם ויצקו בזמן תכלית. כציפור שבורה אשא מבט אל השחקים. דמעות של מלח יסדקו פניי בשבילים מזוקקים. בעצום עיניי אני מונחת לצידך וידי שקופה ממש כמעט נוגעת בידך.
הנה זו אני עתה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה