ההתמכרות שלי למשחק הזה נעשית קשה מיום ליום.
ככל שאני מסתגרת ונעלמת להם, כך אני נכנסת למהלכים וטכניקות, מתעמקת בהן, נחשפת לדרכים נוספות שיגלו לי את היעד, יחשפו את המטרה. ומטרה לא תהא ניצבת בודדה בסוף מערכה, היא מסמנת סיפוק, ברגע שמושגת. עוד חלק בפזל שנופל למקומו. מי בכלל מרכיב פזלים בימינו, כולם משחקים את משחק הזיכרון, כולם שוכחים ברגע הבא.
המאבק שאתה מרים נגדי לא יועיל כשמילותיך נפלטות בלי קצב, מלוכלכות, צורבות. אני הופכת קלף נוסף ועוד אחד ועוד אחד וכשאתה מבצע תמרון מטורף אני קולטת את הנשימות שלך בזרמים הגבוהים. אז קטום את כנפיך, מלאך שלי, ורד למטה אל מולי.
כבר אין מלכים בעולם הזה, מזמן כולם עברו להתגורר בבתי בד סינתטיים, הגם שהזהב הזה נדמה לי זול מאי פעם, אני מעדיפה להתרכז ביהלום, זה שעל הקלף שהפכתי לפני רגע. האדום על השחור והמשחק נגמר ומתחיל מחדש וחוזר חלילה. חלילה שיסתיים ויותיר אותי צמאה. המספרים הנמוכים מסתדרים לי בתבנית פגומה.
תביא עוד נשיקה, בפרצוף עשוי סוגריים ונקודה, והיא תעוף לזבל תוך שנייה דקיקה. דקיק הוא ניסיונך להתגונן. את השיעור אני סיימתי כבר מזמן בהצלחה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה