נראית כי דבר לא נוגע לך בנומך במיטתי, שכבתי שם ובהיתי בך עם אור ראשון שרמז עצמו בביישנות דרך וילונות הסאטן הארוכים המלחכים את רצפת החדר.
שעות יכולנו לשוחח כשהמסך הנוזלי מפריד בינינו, בירה משובחת בידי, לגופי טרנינג קצרצר וגופיית סבא שחורה צמודה, החדר מואר רכות במנורת הלילה שעל השידה ואתה ניבט מולי מהצד השני. נושך שפתך לפרקים בין שתיקותיך. ברקע שיר שמזרים את האלכוהול בעורקיי, מזמזם לגופי תזוזות זעירות. עיניך מסתירות עולם שלם במבט כזה שלא מגלה ומבקש לצרוח הכל בעת ובעונה אחת, ובמילותיך אתה מעצב לי את קווי המתאר שלך, מצייר לי תמונה מטושטשת של דמותך.
שנים שאנו מכירים. שנים רבות שהתנקזו להן בטבעיות למספר ימים. ברבצי על מיטתי כמעט יכולתי לחוש במחשבותיך נודדות לכיווני, הרגשתי כי יכולה הייתי להכיל את כולך שם ומיד. בשיממון ליבי מצאת נביעה ביישנית והפחת בה חיים משל עצמם בהיותך בלבד. כמעט ללא מגע. כמעט ללא מבט. ואחר. סופות נפשי גודשות את שאתי ומציפות אותן בתשוקתי.
"בוא אליי.." אמרתי לך בשתיים לפנות בוקר. בהית בי כלא יודע כיצד לפרש את דבריי.
"כן.. קום, זרוק על עצמך מכנס וחולצה וצא לדרך. אינך רחוק ממני."
כשפתחתי לך את דלת דירתי ראיתי את עיניך טובעות בעיניי ואומרות לא אומרות – כה רוצה. בקצות אצבעותיך רפרפת על שפתיי ואני מתחתי את עצמי אליך נושקת לשפתיך בזהירות. מגששת אחר הקרבה. סגרת אליי מרחק עוטף אותי בזרועותיך, לוחץ אותי כנגדך, נצמד אליי בחום גופך שולח בי זרמים זרמים ועיניך טובעות בעיניי לאסוף אותי לתוכך.
הובלתי אותך לחדרי ובגבי אל המיטה אתה ניצב מולי כשהתחלתי להפשיט אותך. באיטיות, משתהה עד אין קץ על כל כפתור. רוכסן, חגורה, מעצימה בך את ההמתנה, מפקיד את עצמך לידיי, נותרנו ערומים וחשופים זה מול זו, אמדתי אותך, לראשונה מצאתי את היגדיך לובשים מולי צורה נהדרת מוחשית וקיימת.
נשכבתי על המיטה ומשכתי אותך אליי. ובאת אליי, מוכן לאסוף אותי מתהומות שחורים. הנשימה עמוקה ומתארכת, פי יבש ומתאווה בצמא לפיך שיצוק בו רטיבות מרווה, כאב שלא יודע שובע ורק מתעצם עם כל טעימה אותך, עונג צרוף שרק מתפרץ בעיניי, בעיניך, בתוכי. מתמכרת למגע שלך.
נהגת בי בעדינות, התרת בי קשרים שהיה נדמה כי לא יפרמו לעולם. מסרת בי את שלחשתי לך כל אותן שנים שלא הכרנו. והזרות התפוגגה כלא הייתה ונמסה מתוכנו בלהט יצרינו המכלים אותנו. הידקת אותי אל גופך ואני נעטפתי ונכרכתי בך כשנמסכת בי, בחזי המזדקר, בבטני הלמודה, בנשיותי, בין רגליי. לגמת את תאוותי בשקיקה מטורפת, מאבדת עצמי לשפתיך, ללשונך המאחזת בי כשפים, ואני רק השתוקקתי לצעוק ולברוח ולא לזוז, להינתן, להיגמר בפיך.
וכשבאת בי לבסוף והחלקת לתוכי, לנביעתי, מילאת את כולי כמו לא היינו שני גופים, השלמת בי היעדרות תהומית, ידעת אותי ואני אליך משיבה את גופי, ואנו מותאמים זה לזו כקצב פעימות ליבנו המחישות הלמותיהן, מאיצים תנועותינו חובקים ומתהדקים להתרסקות הנפלאה.
הבוקר תחם לנו את שארית הלילה כשנפרדת ממני על סף דלתי, הריח שלי מונצח בגופך.
אבדתי בך ואתה אבדת לי.
שעות יכולנו לשוחח כשהמסך הנוזלי מפריד בינינו, בירה משובחת בידי, לגופי טרנינג קצרצר וגופיית סבא שחורה צמודה, החדר מואר רכות במנורת הלילה שעל השידה ואתה ניבט מולי מהצד השני. נושך שפתך לפרקים בין שתיקותיך. ברקע שיר שמזרים את האלכוהול בעורקיי, מזמזם לגופי תזוזות זעירות. עיניך מסתירות עולם שלם במבט כזה שלא מגלה ומבקש לצרוח הכל בעת ובעונה אחת, ובמילותיך אתה מעצב לי את קווי המתאר שלך, מצייר לי תמונה מטושטשת של דמותך.
שנים שאנו מכירים. שנים רבות שהתנקזו להן בטבעיות למספר ימים. ברבצי על מיטתי כמעט יכולתי לחוש במחשבותיך נודדות לכיווני, הרגשתי כי יכולה הייתי להכיל את כולך שם ומיד. בשיממון ליבי מצאת נביעה ביישנית והפחת בה חיים משל עצמם בהיותך בלבד. כמעט ללא מגע. כמעט ללא מבט. ואחר. סופות נפשי גודשות את שאתי ומציפות אותן בתשוקתי.
"בוא אליי.." אמרתי לך בשתיים לפנות בוקר. בהית בי כלא יודע כיצד לפרש את דבריי.
"כן.. קום, זרוק על עצמך מכנס וחולצה וצא לדרך. אינך רחוק ממני."
כשפתחתי לך את דלת דירתי ראיתי את עיניך טובעות בעיניי ואומרות לא אומרות – כה רוצה. בקצות אצבעותיך רפרפת על שפתיי ואני מתחתי את עצמי אליך נושקת לשפתיך בזהירות. מגששת אחר הקרבה. סגרת אליי מרחק עוטף אותי בזרועותיך, לוחץ אותי כנגדך, נצמד אליי בחום גופך שולח בי זרמים זרמים ועיניך טובעות בעיניי לאסוף אותי לתוכך.
הובלתי אותך לחדרי ובגבי אל המיטה אתה ניצב מולי כשהתחלתי להפשיט אותך. באיטיות, משתהה עד אין קץ על כל כפתור. רוכסן, חגורה, מעצימה בך את ההמתנה, מפקיד את עצמך לידיי, נותרנו ערומים וחשופים זה מול זו, אמדתי אותך, לראשונה מצאתי את היגדיך לובשים מולי צורה נהדרת מוחשית וקיימת.
נשכבתי על המיטה ומשכתי אותך אליי. ובאת אליי, מוכן לאסוף אותי מתהומות שחורים. הנשימה עמוקה ומתארכת, פי יבש ומתאווה בצמא לפיך שיצוק בו רטיבות מרווה, כאב שלא יודע שובע ורק מתעצם עם כל טעימה אותך, עונג צרוף שרק מתפרץ בעיניי, בעיניך, בתוכי. מתמכרת למגע שלך.
נהגת בי בעדינות, התרת בי קשרים שהיה נדמה כי לא יפרמו לעולם. מסרת בי את שלחשתי לך כל אותן שנים שלא הכרנו. והזרות התפוגגה כלא הייתה ונמסה מתוכנו בלהט יצרינו המכלים אותנו. הידקת אותי אל גופך ואני נעטפתי ונכרכתי בך כשנמסכת בי, בחזי המזדקר, בבטני הלמודה, בנשיותי, בין רגליי. לגמת את תאוותי בשקיקה מטורפת, מאבדת עצמי לשפתיך, ללשונך המאחזת בי כשפים, ואני רק השתוקקתי לצעוק ולברוח ולא לזוז, להינתן, להיגמר בפיך.
וכשבאת בי לבסוף והחלקת לתוכי, לנביעתי, מילאת את כולי כמו לא היינו שני גופים, השלמת בי היעדרות תהומית, ידעת אותי ואני אליך משיבה את גופי, ואנו מותאמים זה לזו כקצב פעימות ליבנו המחישות הלמותיהן, מאיצים תנועותינו חובקים ומתהדקים להתרסקות הנפלאה.
הבוקר תחם לנו את שארית הלילה כשנפרדת ממני על סף דלתי, הריח שלי מונצח בגופך.
אבדתי בך ואתה אבדת לי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה