את פוגשת אותו. בפייסבוק, בקפה, בבית קפה. ראית אותו בחנות או בקניון. מבטיכם הצטלבו. או כרטיסיכם. מאותו רגע זה משחק כוחות. משחק מוחות. את תשחררי פיסת מידע הוא יעכל אותה. הוא יחמיא לך על מראך, התנהלותך ואת תפנימי. מילותיו ישטפו את עורך כגשם.
הוא יבחר את מילותיו בקפידה ויעשה הכל על מנת לחדור את שריונך. ואת מצידך מקשיבה. סופגת. לאט נחשפת לעולמו. את עולמך את מבקשת להותיר לעצמך. זאת למדת על בשרך. שיעורים חשובים של החיים. והפנמת היטב כל מילה.
לא נותנת לו לחדור לממלכתך האסורה. את נאבקת לעמוד על המשמר. את גדודי מגנייך את מעמידה כחיילים מזינה אותם בהוראות ובכללים. היישר שורות!! לא להישבר!! שיחה ועוד שיחה. שעות ארוכות במסנג'ר. בטלפון. המידע יכול לזרום רק לכיוון אחד. לעתים יעלה בך דחף עז לשחרר פיסה לכיוונו ותמצאי את עצמך פורמת ומפוררת אותה בראשך, הוגה בה שוב ושוב האם זניחה או משמעותית היא. כיצד יתפרש על ידי הצד השני. האם בעתיד יעשה בזה שימוש לטובתך או נגדך. את אותו פרט את ממוללת בין אצבעותייך בעדינות ובודקת את כל האפשרויות. פעולות שנעשות במהירות האור וללא שימת לב. אך לחלוטין כן.
את כוונותייך לרוב אינך אומרת בקול, בודקת אותן בזרם התהליכים העובר כסרט במוחך וכמנצחת על משחק מלחמה אדיר פוסלת אפשרויות בזו אחר זו. מעלה אחרות. הכל פתוח. הכל אפשרי. לא תוכלי לצפות הכל מראש ואת יודעת כי תיפלי בשלב זה או אחר. זו רק שאלה של זמן. והוא מצידו, מה חולף במוחו. גם בזאת את משתדלת לחוש ולקחת תרחישים בחשבון.
הוא מציע להיפגש, כלאחר יד זורק את רעיון הפגישה לאוויר שם הוא תלוי. את בוהה ברעיון באימה. לנושא מפגש יש השלכות רבות ומשמעותיות. לאור יום או במעטה חשיכה. בפאב אפלולי, מועדון רועש או בית קפה ניטרלי. או בכלל בביתו או ביתך. לבוש קליל או מהודר. שיער אסוף או מפוזר. לכל דבר פרשנות אחרת והשלכה אפשרית על התפתחויות הבאות.
עם ההתקרבות מידע נוסף מוצא עצמו זולג החוצה. הוא יתחיל להכיר בך תנועות. נשימות. מבטים. תנועות חפוזות של היד בשיערך. חיוך של הסכמה, חיוך נימוסין, חיוך מפתה. מבט מבקש, מבט מבויש, מבט חושש.
רוב חיילייך עוד עומדים על המשמר סביב טירתך המופלאה. מבצר ליבך. מצודת מחשבותייך. האי שהוא סיפור חייך. עם חלוף הזמן הנוף הנשקף מחלון ימייך ידמה לפסטוראלי וצבעוני. בכל תחנה תרצי לרדת ולנשום את האוויר הצלול. ותניחי לו להצטרף.
מדי פעם תחושי על עורפך את השדים. הם מתקרבים. עושים עוד צעד לכיוונך. את מהסה אותם במחי יד מסרבת להכניסם. בסירובך אינך רואה כי מגנייך מתפזרים. הם נמוגים ונחלשים והוא מחזיק כמעט בכל עמדה פנויה. לא יעבור זמן רב ואת תהיי שבויה.
המשחק כבר אינו מאוזן. מישהו ינסה להיות תמיד עם ידו על העליונה. להוביל. לא ללכת לצד האחר, זה שימצא עצמו נשרך מאחור מתאמץ לתפוס אוויר משתדל לעמוד בקצב. קירות המבנה שנבנה במאמץ ובזמן קצר יוכיחו את עצמם. האם איתנים הם או שמא יחלו להתפורר בין ידייך המנסות לאחוז בבת אחת בכל החלקים. והסצנה כולה תראה לך לפתע כסשן מקרי של כרוניקה ידועה מראש. הרי נורות אדומות אינן דולקות ביחידים.
את עצמת את עינייך למרות הכל. בכל פעימה מהלמות ליבך רצית שזה יעבוד. כל צעד הוביל אותך בכיוון מאווייך. אך בסופו של דבר עלית על המוקש. ואז העולם השתנה ללא הכר. כפרים שלמים שבניתם התפוררו והתאיידו לאטמוספרה. וידייך קטנות מלהכיל וקצרות מללכוד. ליבך מנסה לאחות את הקרעים ראשך מתנגד ומושך לכיוון השני. הכל דומה למשחק תופסת-מחבואים חולני ושום דבר לא מתפקד. כך כשלת בתפקידך והורדת את כל ההגנות.
אחת.. אחת.. אחת..
כשפגעת בקרקע, ידעת. אנו נתיני הזמן, או אדוניו.
נגבי את הרגבים מגופך. את מתחילה עלייה חדשה.
זכרי לחשוב היטב בטרם תיקחי עוד צעד.
האם תבחרי בנתיב של המבט החודר בעיניים ואמת על השפתיים.
או שמא תהפכי לאבן, מבטו אך קרן אור חלושה המשתקפת חזרה מול המראה שהיא דמותך.
ועולם כמנהגו נוהג. נוהג?
הוא יבחר את מילותיו בקפידה ויעשה הכל על מנת לחדור את שריונך. ואת מצידך מקשיבה. סופגת. לאט נחשפת לעולמו. את עולמך את מבקשת להותיר לעצמך. זאת למדת על בשרך. שיעורים חשובים של החיים. והפנמת היטב כל מילה.
לא נותנת לו לחדור לממלכתך האסורה. את נאבקת לעמוד על המשמר. את גדודי מגנייך את מעמידה כחיילים מזינה אותם בהוראות ובכללים. היישר שורות!! לא להישבר!! שיחה ועוד שיחה. שעות ארוכות במסנג'ר. בטלפון. המידע יכול לזרום רק לכיוון אחד. לעתים יעלה בך דחף עז לשחרר פיסה לכיוונו ותמצאי את עצמך פורמת ומפוררת אותה בראשך, הוגה בה שוב ושוב האם זניחה או משמעותית היא. כיצד יתפרש על ידי הצד השני. האם בעתיד יעשה בזה שימוש לטובתך או נגדך. את אותו פרט את ממוללת בין אצבעותייך בעדינות ובודקת את כל האפשרויות. פעולות שנעשות במהירות האור וללא שימת לב. אך לחלוטין כן.
את כוונותייך לרוב אינך אומרת בקול, בודקת אותן בזרם התהליכים העובר כסרט במוחך וכמנצחת על משחק מלחמה אדיר פוסלת אפשרויות בזו אחר זו. מעלה אחרות. הכל פתוח. הכל אפשרי. לא תוכלי לצפות הכל מראש ואת יודעת כי תיפלי בשלב זה או אחר. זו רק שאלה של זמן. והוא מצידו, מה חולף במוחו. גם בזאת את משתדלת לחוש ולקחת תרחישים בחשבון.
הוא מציע להיפגש, כלאחר יד זורק את רעיון הפגישה לאוויר שם הוא תלוי. את בוהה ברעיון באימה. לנושא מפגש יש השלכות רבות ומשמעותיות. לאור יום או במעטה חשיכה. בפאב אפלולי, מועדון רועש או בית קפה ניטרלי. או בכלל בביתו או ביתך. לבוש קליל או מהודר. שיער אסוף או מפוזר. לכל דבר פרשנות אחרת והשלכה אפשרית על התפתחויות הבאות.
עם ההתקרבות מידע נוסף מוצא עצמו זולג החוצה. הוא יתחיל להכיר בך תנועות. נשימות. מבטים. תנועות חפוזות של היד בשיערך. חיוך של הסכמה, חיוך נימוסין, חיוך מפתה. מבט מבקש, מבט מבויש, מבט חושש.
רוב חיילייך עוד עומדים על המשמר סביב טירתך המופלאה. מבצר ליבך. מצודת מחשבותייך. האי שהוא סיפור חייך. עם חלוף הזמן הנוף הנשקף מחלון ימייך ידמה לפסטוראלי וצבעוני. בכל תחנה תרצי לרדת ולנשום את האוויר הצלול. ותניחי לו להצטרף.
מדי פעם תחושי על עורפך את השדים. הם מתקרבים. עושים עוד צעד לכיוונך. את מהסה אותם במחי יד מסרבת להכניסם. בסירובך אינך רואה כי מגנייך מתפזרים. הם נמוגים ונחלשים והוא מחזיק כמעט בכל עמדה פנויה. לא יעבור זמן רב ואת תהיי שבויה.
המשחק כבר אינו מאוזן. מישהו ינסה להיות תמיד עם ידו על העליונה. להוביל. לא ללכת לצד האחר, זה שימצא עצמו נשרך מאחור מתאמץ לתפוס אוויר משתדל לעמוד בקצב. קירות המבנה שנבנה במאמץ ובזמן קצר יוכיחו את עצמם. האם איתנים הם או שמא יחלו להתפורר בין ידייך המנסות לאחוז בבת אחת בכל החלקים. והסצנה כולה תראה לך לפתע כסשן מקרי של כרוניקה ידועה מראש. הרי נורות אדומות אינן דולקות ביחידים.
את עצמת את עינייך למרות הכל. בכל פעימה מהלמות ליבך רצית שזה יעבוד. כל צעד הוביל אותך בכיוון מאווייך. אך בסופו של דבר עלית על המוקש. ואז העולם השתנה ללא הכר. כפרים שלמים שבניתם התפוררו והתאיידו לאטמוספרה. וידייך קטנות מלהכיל וקצרות מללכוד. ליבך מנסה לאחות את הקרעים ראשך מתנגד ומושך לכיוון השני. הכל דומה למשחק תופסת-מחבואים חולני ושום דבר לא מתפקד. כך כשלת בתפקידך והורדת את כל ההגנות.
אחת.. אחת.. אחת..
כשפגעת בקרקע, ידעת. אנו נתיני הזמן, או אדוניו.
נגבי את הרגבים מגופך. את מתחילה עלייה חדשה.
זכרי לחשוב היטב בטרם תיקחי עוד צעד.
האם תבחרי בנתיב של המבט החודר בעיניים ואמת על השפתיים.
או שמא תהפכי לאבן, מבטו אך קרן אור חלושה המשתקפת חזרה מול המראה שהיא דמותך.
ועולם כמנהגו נוהג. נוהג?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה