רבות תמונות מתחלפות בנפשי.
אל הכוכבים ששיבצו את לילי הבטתי, לרוות מהם את כל התשובות. מליון נצנוצים מזוככים חסרי זיקה.
הדובה הגדולה, העגלה הקטנה, ופניך. ניבטות אליי במעוות ובבהירות לחליפין כאילו מרמזות לי איזו הבנה ניצחת על אף סירובי להתייצב מולה. אתה שם. אתה נרדם. שוב מתעורר ושוב נפגם. צמדים צמדים. צפים בלשוני כפרי מגדים.
הבטחה מתוקה נוצרת בקצה שפתיי והשמש עולה בקצה האופקי של העולם. קרניה מסמנות את הרקיע הכחול-שחור של עלות השחר בקווים מסתייגים וחמימות שידעתי אודותיה, מלטפת עורי בחידודים סמויים. כוכב הצפון מתאמץ להיאחז בהילת הירח שנותר מאחור, לקפל אחריו את הלילה.
אצבעותיי חדורות חיים מתופפות לצלילי שיר על שולחן הזכוכית, לנגן נעימה נוסטלגית ומשב מוכר צומח ועולה בתוך חזי המסורג. ניחוח העשן החריף שעוד נותר על עורי מלבה באש את סערות הימים האחרונים. כתום-אדום ממקמים עצמם בשולי שדה הראייה שלי, הרחוב מתרוקן מתרדמתו אל הבריות.
בעלטה בוהות בי רבבות עיניים אטומות ואני אסיט מבט לחפש מנוחה. הגעתי אל חופי שם שמטתי ראשי להתערבב בגרגרי חול זהוב והבזקי זכוכית, עקבות זעירים מסודרים כתרשים זרימה אל מין מסע הזוי ומלכותי.
ככל שבהיתי בכרך ההומה נטיתי לסוג לאחור, להתכנס אל אי שבי. ללא תוכחה. רציתי דממה. ניגונים משכרים בראשי, מניעים את גופי במחול משונה של התמסרות. נמסכתי לשתיקות המתונות כמתפלל מתנדנד, מבקשת להתמזג בנשגב.
גשם של בוקר ישטוף את הטירוף. טיפות טיפות. נקוות בשולי הגיגים מזדמנים. גלים גלים. אל תודעתי חודרות זרועות גרומות לדלות ממני שפיותי האחרונה. גופי ישוב אל הכסא, אוויר הבוקר עומס בי צפיפות צוננת להטביעני בתוכה.
במרבד סנוורים על רקע תכלת אצליח לגעת בידך מושטת כלפיי שזורה בכף ידי. שקופות שקופות.
כשאבדתי ומעדתי ברגבי שכרותי, חפנת את גופי באומץ. להכיל את השדים כולם. לנקז ממני את הרוך.
לזכות.
דקות האטו תקתוקם נוכח הזמן החולף בין זרועותיך.
תקוות בגסיסתן ניעורו למבטך.
אל הכוכבים ששיבצו את לילי הבטתי, לרוות מהם את כל התשובות. מליון נצנוצים מזוככים חסרי זיקה.
הדובה הגדולה, העגלה הקטנה, ופניך. ניבטות אליי במעוות ובבהירות לחליפין כאילו מרמזות לי איזו הבנה ניצחת על אף סירובי להתייצב מולה. אתה שם. אתה נרדם. שוב מתעורר ושוב נפגם. צמדים צמדים. צפים בלשוני כפרי מגדים.
הבטחה מתוקה נוצרת בקצה שפתיי והשמש עולה בקצה האופקי של העולם. קרניה מסמנות את הרקיע הכחול-שחור של עלות השחר בקווים מסתייגים וחמימות שידעתי אודותיה, מלטפת עורי בחידודים סמויים. כוכב הצפון מתאמץ להיאחז בהילת הירח שנותר מאחור, לקפל אחריו את הלילה.
אצבעותיי חדורות חיים מתופפות לצלילי שיר על שולחן הזכוכית, לנגן נעימה נוסטלגית ומשב מוכר צומח ועולה בתוך חזי המסורג. ניחוח העשן החריף שעוד נותר על עורי מלבה באש את סערות הימים האחרונים. כתום-אדום ממקמים עצמם בשולי שדה הראייה שלי, הרחוב מתרוקן מתרדמתו אל הבריות.
בעלטה בוהות בי רבבות עיניים אטומות ואני אסיט מבט לחפש מנוחה. הגעתי אל חופי שם שמטתי ראשי להתערבב בגרגרי חול זהוב והבזקי זכוכית, עקבות זעירים מסודרים כתרשים זרימה אל מין מסע הזוי ומלכותי.
ככל שבהיתי בכרך ההומה נטיתי לסוג לאחור, להתכנס אל אי שבי. ללא תוכחה. רציתי דממה. ניגונים משכרים בראשי, מניעים את גופי במחול משונה של התמסרות. נמסכתי לשתיקות המתונות כמתפלל מתנדנד, מבקשת להתמזג בנשגב.
גשם של בוקר ישטוף את הטירוף. טיפות טיפות. נקוות בשולי הגיגים מזדמנים. גלים גלים. אל תודעתי חודרות זרועות גרומות לדלות ממני שפיותי האחרונה. גופי ישוב אל הכסא, אוויר הבוקר עומס בי צפיפות צוננת להטביעני בתוכה.
במרבד סנוורים על רקע תכלת אצליח לגעת בידך מושטת כלפיי שזורה בכף ידי. שקופות שקופות.
כשאבדתי ומעדתי ברגבי שכרותי, חפנת את גופי באומץ. להכיל את השדים כולם. לנקז ממני את הרוך.
לזכות.
דקות האטו תקתוקם נוכח הזמן החולף בין זרועותיך.
תקוות בגסיסתן ניעורו למבטך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה