פעם הייתי יוצאת המון לטיולי שטח.
ללא מפה ספציפית וברוח האווירה הטיולית של יום חופש, הייתי מנווטת למסלול לא מוכר, לא ממש מסומן, דרך חצץ או אדמה, שניכר בה כי עברו בה בעבר. עם כל פיתול, עליה או מעבר מאתגר, נבטה בגוף תחושה מעורבת. תחושה שמזכירה קצת עקצוצי פחד כאלו שפושטים בגוף כשעולים על רכבת הרים, מהולה בציפייה מתוקה לבאות. וכשהצלחתי לעבור מכשולים קשים במיוחד זה חיזק את ההנאה הסוחפת, בה בעת שהיעדרם, בדרך חלקה ונעימה, איפשר לי להנות מהנוף שקישט את החלונות מבחוץ ולהתפנות לנשום את האוויר שבפנים.
זה מוכר ועם זאת אחר. מה שעכשיו. אבל יותר מכל דבר, זה יותר.
לא רוצה שהיום הזה ייגמר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה