הימים נעשים יותר ויותר סמיכים. במקומות שחשבתי שכבר הייתי, ועל פניהם חלפתי, מסתבר לי שוב ושוב שהיכולת שלי לא לסגור מאחוריי דלתות היא חרב פיפיות. אז החיים לימדו אותי דברים. זו קלישאה מאד קלה לאמירה. בעיקר באותם מקרים שהם באמת נראים כמו תסריט של טום וג'רי.
מתוך החדר הקטן, המעושן, אני נוהגת לנהל את מחשבותיי לאחרונה. הזמן לוקח את דעתי ומתקתק אותה לאלף עזאזל, ואז מחזיר. כילדה הייתי בטוחה שהכל קשור לאהבה. היום, אני מכירה בה כעוד גזרה. ומסביבה, מערכה אחת גדולה. הידיעה הזו שהכל סביבי הוא כמו נוצה. גדלתי ללא הספק שאצטרך להיאבק אבל הייתי מוכנה לכך. בכל החרוזים המצהיבים שרבטתי לעצמי חוזק ועוצמות, כי מי אני שאפול ואשתהה להתאבל על הכאב, זו לא אני. זה טאבו.
לקראת יום נוסף, באדישות ועוד כוס קפה וסיגריה, החלומות באים כמו גלים, שוטפים אותי ואז בורחים. אני החוף או הסירה, ומחפשת עוד מוצא. כבר לא נוגעים לי כל ההפסדים כי הצפי הוא לפנים. בפנים אני מוצאת את הפנים המביטים, המבטיחים, מתווים לי צעדים קטנים. ושינויים לא מדי גדולים.
במרכז הכובד שלי אני מניחה משקולת משמעותית שתעגן בי את יכולת השליטה, כן זו שאני אוהבת לאבד לעתים כדי להגיע לרמה מאד בסיסית, שלי. לרוב אציג מראה מאופק, שליו, רגוע כמעט קבוע כמעט בלי לנוע. יותר מדי. פצע אחד שאתעקש לקלף כל פעם מחדש עד שיתאחה, סוף סוף, זה בר חלוף, זה לא הסוף.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה