למה אנשים מתרחקים זה מזה? למה הם מתקרבים? מעגלים מעגלים בתוכי ומחוצה לי. הם נסגרים ונפתחים כל העת. שזורים זה בזה בחוליות שבריריות של איזונים וכוחות, שלא ניתן לחוש באצבעות. מדי פעם אני חשה במעגל כזה נוצר ולאחר זמן מה פתאום שמה לב שהוא איננו עוד. לא קיים יותר. הידיים שאחזו את גבולותיו נפרדו והתרחקו זו מזו כערפילים מתפוגגים. כל שנותר הוא קוים מקווקוים במקום קו המתאר החלק והעז שהיה שם קודם. ובפרספקטיבה של הזמן, הזמן שחלף והזמן שהיינו בו, שמוחי אומר לי שהייתי בו, השקופיות עודן מוצגות בתוך מגירות הזכרון שלי, כל שנותר הוא עקצוץ בכפות הידיים, לחלוחית של רוק בשולי הלשון, הדהוד של מילה.
רצון לשחזור הישן, אולי אכזבה מסוימת למשהו שהרגיש טוב וכעת ברור כי הלך לאיבוד, חסר שמדגיש את הערגה לשוב למקומות ההם או ההבנה שהם עשו את שלהם. ובלתי נשלט לנסות להתגעגע לשם.
כשאני מדפדפת באלבומים מצהיבים אכולי עש, מוכתמים, אני זוכרת את המתיקות, מדלגת מעל אי נעימויות ומכאובים, נושמת לרווחה עם העמוד האחרון. ובפגישות מחודשות, מקושטות בפלקטים ובלונים צבעוניים, מתמלאת אופוריה מזויפת בינות לנשיקות והחיבוקים, רואה כברייל את כל השינויים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה