מול פסי שקיעה כתומים העיר שלי שקטה ומתכנסת לעצמה, ממתינה בעצב לצפירת יום הזכרון, התנועה בכבישים דלילה והרחוב מרצין, את המרכז המסחרי מעטרים המוני דגלים, אחרוני התושבים סיימו לערוך את קניות הבשר לקראת יום העצמאות, בגיל ששים ושלוש אפשר לומר שאלו הם החיים. ואני, לרגע אחד, מרגישה בעוצמת השמות והפנים אשר עליהם ידעו לספר במאות טקסים בעוד מספר שעות ברחבי הארץ.
סבי ששרד את אוושוויץ כדי לפגוש את סבתי במרכז שיקום בהולנד ולהתאהב בה בו במקום, יחדיו עלו לארץ שנים לפני שזו נולדה באופן רשמי, אף גורש ממנה למחנות המעצר בקפריסין בזמן המנדט הבריטי, הוא זכה לראות אותה בהתהוות, עד יומו האחרון יזכור את קולו של בן גוריון מכריז עליה בשידור חי בהתרגשות רבה ב"קול ישראל" ואת החגיגות הראשונות בהן יצאו אל הרחובות בריקודים.
אבי, בגילה של המדינה, שנותיה שזורות בשנותיו ואת חייו פילס לצידה ועבורה, אלבומיו מלאים תמונות מודפסות של קודאק בסגול, ספיה ושחור לבן, את דפי יומן המלחמה הארורה ההיא בימיה של גולדה מאיר, אריאל שרון ואנואר סאדת כתב בדם חבריו, בתעוזתו ובכל מה שידע אז, חייל בגילה של המדינה, כיום כבר לאחר תלאותיו שלו שמזכירים לי את התבגרותה והמדינה בעצם עדיין רק ילדה במונחי מדינות.
הילדון הצעיר חזר הביתה מהגן עם דגל ישראל וכובע כחול לבן מקרטון, כולו התרגשות אחרי יום טיול וצילומים בליווי חיילים במדים. הילדון הצעיר שלי שעשרות אלפים שלא הכיר ואינו יודע נפלו כדי שיבוא הביתה בהתרגשות התמימה הזו שלו, אינו מודע כלל לשביל בו מוליך אותו אחיו הבכור בדרכם הביתה, ועוד השביל הזה נלחם על חייו להיוותר השביל הזה, בו ילכו ילדונים צוהלים אחריו.
אני, ממרום שלושים וחמש שנותיי, מקמטת חיוך למראה שניהם בפתח הבית מרוקנים חול מהכיסים ומחכים לחגיגות יום העצמאות מול הבמה העירונית, את לחיי כבר משרטטות דמעות כל שנה יום קודם לאותן חגיגות יומולדת, לעיניי כבר חוזרים פניהם של חברים איתם שירתי לפני למעלה מעשור והיום אינם, בספריה שלי מונחים פרצופים בספר המחזור, מקושטים ונושאי חיוך נצחי וחמשיר, היום שמותיהם מעטרים את קיר הזיכרון של בית ספרי, עוד מרגישה נערה תיכוניסטית וכבר הספקתי לאגור רשימת אבל משלי, היום אני צועדת בהפגנות הזדהות ומנסה לקחת חלק במאבקים למען הדמוקרטיה, זו שנבנתה עם המדינה שלי ולומדת כל יום את הכיוון הנכון בחייה הצעירים.
השבוע שוב ימלאו את לוח השידורים מורשת ופולקלור ישראלים, חידון התנ"ך וגבעת חלפון, סרטי בורקס ויהודה ברקן, את הככרות והפארקים יגדשו המוני חוגגים וממנגלים דקות ספורות מתום הטקס האלמותי בהר הרצל דגל שק וזיקוקים מושקעים.
יש משהו במסורת המשפחתית הזו שממלא אותי רומנטיקה נוסטלגית ועכשווית גם יחד, חגיגות מהולות בעצב כבד מניעות עם שלם כגוף אחד ביום אחד מיוחד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה