היא הייתה בת שש עשרה וחצי. לקחה לה תיק עם כמה דברים וקופסת סיגריות צרפתיות שאביה הביא פעם מחו"ל והוחזקו בארון שאסור לפתוח. פתחה. לקחה. עפה מהבית. הלכה לה קצת ברגל אל הכביש הראשי ומשם טרמפ למרכז. נסיעה קצרה. מצאה את עצמה בפארק ציבורי התיישבה על ספסל והציתה סיגריה. זה היה הרגע בו התחילה לעשן. אפילו לא ידעה איך. שאיפה, העשן צורב בנשמה. בגרון. מיתמר החוצה נגוע במראות שתקפו אותה חצי שעה קודם. לוקח אותם איתו אל האוויר החיפאי. עוד שאיפה ונשיפה. ישבה שם שעות ספורות. מעשנת. כאילו מעשנת. ילדה מעשנת. אנשים עוברים, מביטים... שיזדיינו.
וכמו סימן שחיכתה לו זו הייתה עבורה תחילת הדרך למקומות חדשים. מחוזות אחרים שמותר עכשיו לגשת אליהם. דלתות אסורות הפכו לנגישות והכל היה אחר. המסלולים והיעדים גם יחד. כמו במירוץ להספיק את כולם, לפני שיאזל הזמן או שמישהו יתעורר ויבין את מה שקרה. יבחין בשינוי. לאף אחד מהאחראים עליה לא הייתה עכשיו זכות בחייה והיא ראתה עצמה חופשיה לעשות כרצונה. בית הספר קיבל עדיפות משנית. רוב הזמן לא הייתה בו אלא הסתובבה בטרמפים, ברכבת, ברגל, הייתה מצטרפת לחברים עם רכב.
כמו פרנזי של יציאות ובילויים, להספיק, לראות, להיות, לממש. המון מקומות, אינספור פרצופים וסימני שאלה, כולם דחוסים יחדיו בתקופה מאד קצרה של התנסות. ויכוחים עם אמה היו נדירים אף הם ולו בגלל העובדה שלא חיכתה שם בכדי לתת לה הזדמנות להוכיח אותה. יוצאת בבוקר מוקדם חוזרת לפנות בוקר למחרת.
וכמו בהילוך מהיר בסרט הכל רץ על גבי מסך הזיכרון. חלק בשחור ולבן, חלק מחורר מפרטים שנשכחו. דמויות שונות מבליחות ונמוגות כפי שהופיעו. לא מן הנמנע אם כן שמישהו ירים את ידו ויעצור לפתע את מרוץ החיים. יביא אותם לעצירה מוחלטת בהנפת יד והכל נעמד. פתאום הייתה בקצב הליכה. פתאום נגמר התיכון. פתאום מתגייסת לצבא. ועכשיו כבר אינה שם. כעת החלה תקופה של געגוע ותשומת לב חיובית כשהייתה מגיעה לשבתות בבית.
בפסיעה בלתי מורגשת, כמו שמרימים את הרגל ועוברים גבול בלתי נראה בכביש, היא חצתה אל הבגרות. אל הלבד שלה מול העולם שעד כה בא אליה בדרישות. כעת הייתה אדון לעצמה. כמו ההשלמה שלה עם כל מה שזרם בחייה עד כה, היציאות הרבות, לילות הוללות, הגירושין של הוריה עם כל מה שהיה בהם, ההתנסויות שעברה רוב הזמן לבד עם עצמה בלי לספר לאיש, היא קיפלה את הכל בצורה מסודרת וקברה בחצר האחורית של מוחה והתיישרה אל מוסכמות החברה.
טירונות, נסיעות של חיילת בכבישי הארץ, אוטובוסים, רכבות, טרמפים. ראשון בבוקר עד חמישי בצהריים. הימים שתחמו את השגרה. הכל הסתדר בין קוים ברורים של קיום, כאילו בצורה טבעית לחלוטין שהייתה קיימת בה תמיד.
מדהים כיצד זרימת החיים מביאה הכל לידי שלמות נכונה. הגיונית. האם יכול להיות שלכל דבר יש גורם ותוצאה. נדמה לה לעתים כי הכל מופעל על ידי כח בלתי נראה של מליוני אנשים שמרכיבים נהר גועש של מעשים, התרחשויות. חלקם נותנים לאחרים שלידם למשוך קדימה וליזום בעוד הם נגררים אחריהם. פסיביים, מתמסרים לתוצאות ומשתפים איתן פעולה, באשר הם בלי שאלות מיותרות.
מי זורק את האבן ויוצר את הגלים באגם ומי הוא הגלים הנוצרים.
לעתים היא חשה כמו האבן, פעמים אחרות כמו הגלים הנוצרים. אולי היד המניפה?
יש לה רווח בתוך בית החזה והוא מלא באפלה. תמיד קיים, תמיד ניצח. בדרך כלל אינו מורגש והוא מורגש כשהגעגועים עולים מתעוררים וצורב כשאין משוב. ואז שוב שוכח ונרגע. עד לפעם הבאה.
נקרעת בתוכה בין התשוקה לאהוב לבין המציאות המכתיבה להמשיך. להניח לחיים לקרות מעצמם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה