יש שיר שמלטף אותי עם השמש השקרנית של אמצע החורף
ואת ההוא שתוקף אותי ולא מניח, קצת קשה עורף
יש אחד, נעים ורך, זורם בתוך הדם, נימוך על הלשון
לוקח אותי לעוף, לצוף, להתמזג עם אור ראשון.
שיר ישן ותיק עתיק, תמיד מזכיר את זה שעזב
מצעף את העיניים, מחדד צלקת, מציף את שכזב.
אחד שובב וחמדמד מזיז לי את הגוף עם ביט הבס
גם סוחף את המותניים והטוסיק שנגרר צוהל, לא מנומס.
השיר הכי הכי, ולא בכדי, שמקפל אותי לתוכי עם הגאות
בא עם נמלים ירוקות ועשן מתוק, על העור ותחתיו מטפסות בלאות
הוא השיר שלי. מכווץ אותי בשיבלול
קולע בול.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה