איבדתי תחושה בקצוות גופי. הכל דומה מעורפל וגמלוני, מרוח ועמום.
איני מרגישה אותך. איני מרגישה את המתרחש. מרוכזת מדי במה שיהיה מאשר במה שעכשיו.
אמרת כך או כך. שיהיה אז קח או קח. למה שאתנגד. הלא אכפה מצבור אהבתי על ליבך המיוסר.
מה שכעת הוא מכאיב מדי ומאיים ומרוקן ממני כוחותיי.
הדם אזל מאצבעותיי שתשו מלהחזיק הכל יחדיו.
קיר אחד מוקם וזה ממול מתחיל להתמוטט ואתה עומד מנגד וצוחק צחוק מתלהם.
הייה דומם.
צבעי פסטל זרוקים ממול ודהויים בעוצמתם, הרושם שנותר נושר לים.
הייה כמותם.
כמו ההמונים האטומים.
הייה רק כתם בדפים.
ואתנקה מכל שאריות דוקרניות של ניחושים מיותמים.
בשיממון הידיעה אצרוב את צעדיי האיטיים, ערגה סוגרת על צימאוני למים טהורים.
הכיצד קרה שצבעת אותי בצבעים הכהים שלך.
את נשמתך השלת וזרקת על כסא בצד וכעת כל שנותר הוא העתק שלך.
העתק עלוב מדי ולא משכנע כלל וכלל.
כיבית בי הכל.
אהוב.
נדמת את קולי.
ואני בלמתי פי ונסוגותי לפינה הרחוקה.
הייתכן כי כאן טמונה האשליה.
כיצד הצליח דמיוני להתל בעיניי הרואות. באזני השומעות. בגופי המתרגש.
הכל בדיה.
הייה כמותה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה