והכעס שבך כבר שכח ונדם
זו נבראה בך בדרך סלולה
מגע ידה בנפשך עודנו קיים.
את הכאב את מטטאה לשולייך
עורמת יפה יפה אלי צד
העשן הסמיך מתפוגג מבגדייך
שוב נושמת לאט. נושמת לבד.
עכשיו מתקמטות שוב השפתיים בבוקר
והירוק שבעשב נוצץ מטיפות
כשגשם חדש מנבא לך על אושר
עינייך נפקחות מתיבשות מדמעות.
באיחוי של הלב נשזרים התפרים
את סורגת ימים מצמר קטיפה
את פניו איכסנת במדף הספרים
קל לך לקחת שאיפה ונשיפה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה