פתאום

פתאום זה הופיע.

ידעתי בדיוק מה אופיו של הגוש שתקוע לי כבר תקופה באמצע החזה ולא נאות להתמוסס בדמי.

כמו חידת הגיון שהתחבטתי בה והפכתי מילותיה בחיפוש אחר הפתרון, כמתוך הארה פתאומית ידעתי את התשובה.

מוצפת עד סאתי. יפים ומיוחדים הם בדרכם שלהם. נעימים עד מאד. נהנית מהמשוב, חפצה באינטראקציה שנוצרת. כך. כי נעים.

האבסורד נעשה חלק בלתי נפרד מחיי ללא כוונה, בלא תכנון מסוים.

ואולי הכל נעוץ בנטייתנו הטבעית לבקש את הלא מושג. הלא אפשרי. את הבא בקלות לשמוט אליי צד.

ניטשה אמר, ברגע שצלחת את המטרה, צלחת אותה.

קלף ממני את כל השכבות, או אז תחשוף בי את גרעין האימה.

הוא שידע לקחת את ליבי בשלמות בצע מתוכנו והותיר בו בת-קול של אהבה.

הסגרתי גאוותי אל הגדרות.