זה עולם נגוע. העולם שלי. ומה נוגעים לי בעצם עולמם של אחרים כרגע? מחפשת להתחפר בזה הפרטי ולהתבוסס בו מעט. רק קצת. כמעט בלתי אפשרי לי להעלות את מה ששורף בי על שפתיי ולומר זאת בקול. רואה לפתע מול עיניי את כל השדים כולם משתלחים בנפשי בימים האחרונים, דרכי ולתוכי ושוב מחוצה לי להקיף אותי כסער מזדמן. איכשהו נשמטה תחתיי האדמה, כן, זו החדשה, הטרייה, שחישבתי לכבוש לעצמי, אעלק חלוצה בארץ הביצות.
כך, לא מזמן, הגעתי, תקעתי יתד. במורד הבטן נוצרה ידיעה עמומה שכמעט באחת התגבשה לכדי תודעה. טוטאליות. בטחון. ראיתי אותה בך. ציור שמן על קיר. ראיתי מולי פנייה, חדה, כמעט לא הגיונית. פניתי בה. וזה היה כל כך טבעי ומתבקש. זרע שניטע בי כמעט בסמוך, באת ואיתרת אותו והשקית. הפחת בו חיים וצבע. התרגשות של ילדים למראה הניצן הראשון.
לא הייתי מסוגלת לבכות מולך. נהרות מלוחים ששוטפים אותי בימים אלו ולמראה פניך, יבשו. והכל כבר לא דומה, משונה, מזויף כמעט. בגופך שנצמד לשלי, מאמץ אותי בחוזקה, כבר איני מרגישה מפלט. את ששפתיך אומרות לי הרי אני יודעת. ולא עונה. נסגרתי מולך. המילים נושרות ממני לקרקע מתפוררות ונוזלות בפתח הניקוז שלצד המדרכה.
אימה פשטה בי לפתע. אחזה בגופי, לפתה בקרביי וכיווצה אגרופה על סרעפתי. ונחמץ בי משהו כעת. בועט. בי מבפנים. בכפות ידיי דקירות חדות והנשימה נעשית כבדה מנשוא. משתדלת להבין, מנסה להתנגד אך נסיונותיי לא צולחים. כל הפחדים כולם. כמו אז כשקפצתי. לא. בכלל לא. הפעם מסתמן כי נופלת. ציפורניי שורטות את הדפנות סביבי, אליס, לתהום ואין קצה.
הקצתי אל תוך חלום שבור. עיר בטון של בניינים מתקלפים, נוטים ליפול ושמש שחורה, מעילי גשם ארוכים, פניהם של עוברים ושבים קבורים באספלט הרטוב. בחלום השבור הזה, אליו הקצתי, הייתי ערה ומפוכחת. זיהיתי לפתע את המקום אליו הגעתי. זה המקום שבו נלקח ממני חלק, אי אז באיזה זמן נשכח שקברתי מזמן תחת תילים של נסיון חיים מופרע. ולא צפיתי כי אגיע לכאן שוב. עבר כבר זמן. הרעד שאוחז בי אינו מניח, מטלטל ושולף ממני את האיזון.
הגעתי למסקנה, לרצון לתת לנו צ'אנס. לי, בעיקר. ואני יודעת שצעד כזה יתן לך את החיזוק לו אתה זקוק כל כך. יתן לך פתח, ומי כמוני יודעת לתת פתחים כאלו למעבר. כעת אני בוהה בנסיונותיך הכנים לעבור בו. הנה רגל שמאל ואז ימין. ראשך מורם בהחלטיות. הבט בעיניי, לא אתה תהיה זה שישלה אותי מן המעמקים אליהם נקלעתי. אני רוצה לצלול בהם להיעלם. משתוקקת להישלף משם. תוך השוואת לחצים עדינה.
את חזקה. את קמה בבוקר. את נוסעת לעבודה. מפזרת ילדונים. את אישה ומפרנסת. וכעת אך מעט נשמטת.
כעת את עדיין כועסת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה