היא

בכפות הרגליים עולה. מטפסת. אל תוך עורקיי בנחת גולשת. בסופו של יום או עם שחר ממש, בתחתית הסרעפת ובשולי הגרון.

הנחתי את ראשי על הכרית הכי נוחה, חולמנית. אפרוח בביצה. הקליפה דקה דקה ומבחוץ הרעשים עמומים מדי כדי להבחין במילים הנאמרות. חום בוער פה בפנים. אני אומדת את הסדקים מהצד הפנימי מנסה למפות היפערות המרווחים. סוגרת ופותחת אצבעות על העיניים, משחקת בקרני האור הדקיקות שמצליחות לחדור לכאן.

בפיסת שגעון קטנה, הצמדתי רגליי בחוזקה שלא אפול מהקצה. היא מתחילה מקצות אצבעותיי, על מפרקי הידיים לופתת בורידים התכולים מגיעה עד הכתפיים. להיתלות עליהן ברברבנות.

אפאטיות בריאה בדבש של המבט, משפטים משתרבבים בפזיזות.

עת פלישתה התרוקנו כל החומות והשוכות מלאו בצעקות רפות. צילה רבץ על אדמתי.

עכשיו אני כבר מזהה.