בלילה ההוא בחלל הסמיך הכבד. שכבתי שם. פעורה ופרושה לכל אורכי. מניחה לו לבטוש בבשרי. לבלוע את ישותי באונו המתקשח. לטרוף אותי בהלמות גופו המיוזע. ריח תשוקתו עז באפי. עיניו מזוגגות בוהות נכחה. מה הן רואות לפניו. ואני נטמעת בסדינים ספוגים ועיוורון זורם בם. ידיי מכווצות את הקפלים והכאב שמתחיל בחדירה זורם בכל נים וחולף ומתרוקן דרך קצות אצבעותיי אל המזרון הלעוס.
ולרגע של צלילות איומה לא הצלחתי להיזכר כיצד הגעתי לשם, איך מצאתי את עצמי במקום ללא שם, ללא כתובת. והיכן היציאה. והבלבול הסיט אותי ועירפל, הפר בי את האיזון התמידי האופייני לי.
כל החדר מסתחרר ועלטה מאחורי המבט הקפוא. עת לא ביקר שם, אף לא קיום. רק שעטה אכזרית חייתית ומשתלטת. הוא שזור בי כחבל מיובל ואני נמסכת בו כסיב דקיק מתלפפת סביב ייצרו הלא נכלה .
ברוח עוועים כובשת נסחפתי אל תוך אובדן משקל והכרה, ניגרת בין שפתיו, מתפתלת אל אחיזתו המהדקת ומצמידה אותי אל ייסורים משעבדים. נכנעת לשחרור המיוחל, בלשונו המבערת נפרמת ונתפרת כאחד. בלהטוטיו ניתץ בי שרידים אחרונים של רכות, הידיעה הארורה מזמן נשרה אל יצועה והתפזרה לרגלינו.
בחדרון הטחוב ההוא התמסרתי להזיותיי, והוא כושף בי, מעצב אותי למשנתו. כבר אזל החמצן מהאוויר כשנשמנו זה את זו נטבלים בדם מעשה גבר באישה. חורצים וקולפים זה בזה כבצע פרי בשל. והוא מניף אותי ומחשל אליו טובח בי כל חלקת תמימות כשאני נאבקת לשרוד, להיוותר בשפיותי ושוב נזרקת אל מעמקי ממלכתו האדירה בה הוא מפלס דרכו בחישוקי נפשי, ננעץ בי והודף, חובט בי ולוטף, חושף בי דבר לא מוכר אפילו לי שמטלטל ומצעק ומשתוקק לפרוץ מתוכי ולהתנפץ בו.
ועם ההתנפצות ידעתי רגיעה תהומית. הכל עמד.
דממת לוחמים במרווח שנוצר ברבצנו שם. מתמסרים פרקדן להפוגה.
בחשיכה ההיא נפלטתי אל הריק שנפער בין גופותינו. ללא יכולת תזוזה, משותקת, צפונה ומקופלת בין זרועותיו התשושות. כל כובד הידיעה מחלחל ונוגס בי. קרבתו לא מוכרת ופניו לפתע כה זרות לעיניי. ופתאום כמו נשמטה מעליו עוצמתו והתרסקה בתוכי והחלל הצמית שב וצמח והשריש בי שלוחותיו המפלצתיות, לופתות בגרוני מבפנים, שורטות בי טלאים מתפוררים.
קילפתי עצמי ממיטתו וחמקתי משם. משתדלת בכל מאודי להותיר מאחוריי את טומאתי .
ובלילה ההוא כך נשרה מעליי תמותי.
בלי משים הכחדתי בנפשי ניצוץ אחרון של ילדות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה