ואיני מתכוונת ליום בו התעברה אימי.
מיום ליום מתגברת בי ההרגשה לגבי אותו יום, ממש כאילו פוסלתי בידי אומן נסתר.
זו תחושה שבאה אחרי שנים זרועות התרחשויות, שממלאות אותי בחום לא מובן, רגשי חרטה מהולים בגעגוע.
לפרקים מוצאת עצמי הופכת בראשי ארועים שקרו.
מפרקת אותם, פורמת ומתפוררת.
בוחנת ביסודיות כל גרגר.
פניות בדרך בהן בחרתי לשים צעדיי, האם לקחו אותי למקומות הנכונים?
מי אני היום אם לא אותן החלטות הזויות לצופים.
ואדוות צעדיי שפשטו באגם חיי ושטפו את כל מי שאני, כל מי שנגעתי בו בדרכי.
אהובים שאבדו ונמוגו.
חברים בנפש, לכאורה, נעזבו עם הזמן. זה שמסמס קשרים שנוצרו לימים, והיום קשה לי להעלותם מול עיניי.
רק שרידי משמעות שיצרו משקעים המרפדים את ליבי כיום.
רבדים של כאב יצרו נסיון והתנהלות.
כיצד ההגיון כובל אותנו אל הקרקע.
לא נותן לנו לקום. להתנתק. לעזוב כל יצר התישבות - לברוח.
רגש המוסר מהדהד תמיד ולא מניח ולעולם נחשוב על האחר.
זה מה שמבדיל אותנו מכל הפסיכופטים?
וזו רק הגדרה סוביקטיבית לחלוטין שנקבעה בידי זרים בינם אנו חיים.
אותה אני נושמת.
כמה קל היה אם כך לברוח אל האינסטינקט הראשון שדורך בליבי.
לברוח מהקיים- אל הקורץ.
מההדוק אל החלל.
לקחת סיכון לא מחושב
ובצעד אחד להרוס חיים שלמים.
איני בטוחה שאכן זה כך.
אולי בנייה.
בכל הרס נדמה שמשהו נפלא ייוולד לו.
השלמות הזו נדמית כה רחוקה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה