אלו כפות רגליי. אני מביטה בהן, אומדת את קצות אצבעותיי ממש מהקצה שלי. הקצה התחתון. המרוחק ביותר ממני. אי שם למטה, צמוד לקרקע. שם אני מקופלת, מונחת פרקדן. פועמת. הולמת. הולמת את האדמה הרדודה. יושבת ובוחנת. אתר בנייה, טינופת, אבק. טיט. בטון. רציתי להידבק לכסא. רק צופה. חנק ששכחתי מזמן בנבכי הזמן שב ופקד, בלי אזהרה. כעת הוא מתעקש להישאר. הוא והכאב הצורב. המעקצץ. פועל בניין כהה עור, שוטף פניו צרובי השמש בברז מאולתר ובגרוני קרירות מכדור של אמצע יום. עיניים זרות נחות על פניי, הן זרות לו. פניי לא מסגירות. ממוסגרות. חסרות צבעים. אני טובלת בים אנשים וצפה מעל הבריות, ארשת דהויה של הרים וגאיות. קבצן שמוט ראש מושיט ידו למטבע בודד, ובליבי יערגו המרחבים האין סופיים. מקבצת מקטעים. נטמעת בתפאורה הכללית. חלק מהנוף. אין יציאה סוחפת אל מפלס אחר. אלו הן ידיי. דקיקות, מרושתות פסים כחולים. הן יודעות את מילותיי היטב. אינן משות ממנוחתן על רגליי. אלו הן עיניי. משוטטות על קירות צהבהבים. מחטטות בציפויים מתפוררים. אוספות בנחת מבטים מנוגדים. שטחיים. מביעות חמלה. מזדהות. הודפות מתנחלים. אלו הן שפתיי. אחת מעל - אחת התחתונה. חסרות תנוחה במצב המתנה. מתינות מתוקה. מנוחה מרירה. טועמות. מקבלות ליטוף לח למניעת דליפה. ועכשיו בניהן כפית פלסטיק כחולה. המפית כבר הושלכה.
צמר לבנבן. צמר פלדה. נוודים בכחול לרגלם. אולי לשם. רק שם. רוח מן הים. ושוב הרעש לא נדם. כך או קח את העולם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה