על הרצפה המחוספסת אנו יושבים, צפופים צפופים, רגליים מקופלות לחזה, פרצופים מתרגשים, אחרים מחייכים בידיעה. פעם שנייה שלי במטוס הקטן הזה, בנסיקה חדה. אין אדישות, התרוממות משונה עוטפת אותי. השמיים עדיין מחוץ לחלון. קולך מהדהד.
יד מדריכה מצביעה לי על החרמון הסורי המציץ בין העננים בקצה הכנף ועיניי נתפסות על מד הגובה שענוד עליה, המחוג בו מתקרב אל שנים עשר אלף רגל. מתחילה התארגנות במטוס, אתה בטח מציץ בשעון.
קסדות נחבשות, מצלמות מהודקות אליהן. דלת המטוס נפתחת לרווחה. בידיים בוטחות מניף אותי המדריך לישיבה עליו כשהוא קושר אותי אליו במיומנות. כל רצועה נמתחת היטב ומאובטחת אל רתמתו. אנחנו אחרונים, הוא צועק אליי כדי להתגבר על רעש המנועים האדיר, ומבטיח לי הנאה מיוחדת במינה. אנחנו גולשים לכיוון פתח היציאה, רוח קפואה מכה בלחיי. רגליי כבר מעבר לפתח המטוס, בראשי עוברים לרגע כל הכללים וההוראות, אנחנו צוללים, אתה מהסס.
נושמת כל שנייה באטיות, מביטה על גחונו של המטוס האדמדם שהולך ומתרחק במהירות, או שמא אנחנו ממנו. נופלים על הגב, אני רואה רק שמיים, כחול בהיר מציף אותי מכל הכיוונים, המוח מתאמץ לקלוט את הנופים, ידיים מונפות לצדדים, והנה האדמה במקום הנכון, מרחפים על הבטן, כל שיכולתי לעשות היה לצחוק. אתה הבטת לשמים.
המצנח הודף אותי מעלה בחבטה מפתיעה, כאן אין מחויבות למעט כוח המשיכה שעדיין ממשיך להיות בתוקף, אני עפה לכל הכיוונים, בעיקר מטה, קרוסלה נהדרת על רתמה. בידיי שאוחזות בהגאי המצנח אני מכוונת את מעופי לכיוון עמדת הנחיתה. אתה כבר נחתת.
הנה קוזו הוא נראה כמו חלק במשחק לגו, כל החלקים זזים במהירות, נקודות צבעוניות על הלוח העצום מולי, זרמים נפלאים שוטפים את גופי, הם נולדים בכפות רגליי וזורמים בתוכי כלפי מעלה אל כפות ידיי ולתוך הבטן, אדמה ירוקה מתקרבת אני עוד רגע כבר נוחתת, עוד שבריר שנייה ואני חוזרת
עכשיו, שוב.
עכשיו, שוב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה