מזוית הראייה שלי, בסיסי גבעולים עיטרו לי את הנוף, רחוק רחוק עד האופק.
בגוף קפוא ושרירים נוקשים התחלתי לנוע, כמעט לא נוגעת, בצללים אני פוסעת.
לאורו של סהר אמצע חודש, החשוך מואר מספיק ואין לי צורך בפנס שבמגירה.
עיניים פסקו מלצפות ויבשו זה מכבר, פקוחות חצי גובה, מצמוץ עדין. רואות בלבד.
השייט הפך שיוט כשרוחות שכחו, שכחתי גם אני לאן אני נוסעת.
לכפות רגליי היחפות ליטפו קוצים, אצבעות ידיי נפערו לרווח, כבר הייתי אמורה לדעת.
וסירבתי לחכות, לא הסכמתי לחפש. באחוריי מחשבותיי נותרו שאריות מהדממה.
ואז, בנשיפה אחת, בלי משאלה ברורה, הבטתי בתוגה על הכוכב שנשר באפילה.
טיפות כבדות שטפו לי את הפנים, צופפו אותי אל תוך גופך.
אני תוהה, לו הייתי מתכננת, האם הייתי מוכנה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה